במטבח, לאחר שהתכבד בשתי קוביות שוקולד מריר, חש שמוחו נרגע מעט
מהאתגר שהציבה בפניו הפגישה עם הבינה המלאכותית, הרובוט רוברטי
החביב.
דבריו של מילאן בלאץ הדהדו עדיין בראשו של נתנאל הלל, הם לא הרפו
ממנו.
הוא צריך להראות את נוכחותו השלטונית. הוא צריך להגיע לקדמת הבמה,
להפסיק להיות בצללים. איך הוא יעשה את זה?
ריח נעים של תבשיל אהוב נישא בחלל המטבח, הוא שם לב שלמרות
שהוא שקוע במחשבותיו הוא עדיין עירני במקסימום למה שמתחולל
סביבו. מתוך סקרנות פתח את מכסה הסיר ונוכח לראות שאימו הכינה
פלפלים ממולאים.
בעוד ידו האחת מוזגת מהתבשיל לצלחת שאחז בידו השניה, חלפו בראשו
רעיונות מסוימים. הוא הבין שהדרך המתאימה ביותר כרגע שהוא יבקש
פגישה עם ראש הממשלה שגב רובין כך יוכל לבדוק ולהפעיל ביתר שאת
את הסמכויות שיש בידיו.
הוא יבקש להעביר חוקים מסוימים, לפעול ולקדם דברים. אם הוא לא
יפגין תקיפות, ללא ספק ראש הממשלה יחליט לסרב לו.
זה לא משנה, בין אם הוא יחליט לסרב או להסכים אתו, הדברים יעשו
רושם בתקשורת. וכשהדברים מגיעים לתקשורת, הם יגיעו לעולם כולו,
ומילאן בלאץ ישמע שהוא הגיע לקדמת הבמה, או אולי עליו להתייעץ
עם רוברטי?
מעט רוטב טפטף על השיש, הוא ניסה לנקות אותו בקצה סמרטוט שהיה
בהישג יד, בעוד מחשבותיו ממשיכות לדהור:
אבל מה? אילו בקשות הוא יכול לבקש? האם הדרישה להקצות שטח לבניית
מבנה לארגון של שוקי היא בקשה מספיק חיובית, שתעשה רושם טוב
בעולם? חשב בשעשוע מסוים, אולי כדאי לו לשאול את דעתו של רוברטי,
הרובוט החכם? חשב לעצמו, אבל מיהר להתנער מהמחשבה אודותיו.
באותו רגע הוא הבין עד כמה הוא נמצא רחוק מהשלטון. אין לו ערוץ קשר
ישיר מול משרד ראש הממשלה. אין לו באמת יכולת להשפיע.
כעת, הבין את בקשתו של מילאן בלאץ. אם יש לו יכולת לחולל שינויים,
הוא חייב להשתמש בה.
הוא סיים לאכול, שטף את כלי הארוחה והניחם על השיש, אחר כך נכנס
לחדרו וניגש לחלון, משקיף החוצה, נהנה לראות את השמים מתחילים
לקבל צבע עמוק יותר, לקראת הערב.
ככל שעברו השעות מצא את עצמו נתנאל הלל שקוע יותר ויותר
במחשבותיו. הוא הבין שהעם חייב שינוי. שהשינוי שהאנרכיה הביאה אינו
מספיק כרגע.
לראיה, נזכר בקבצן שפגש היום בבוקר. ובתיאור שנתן לו על חייו
המורכבים. הוא הבין שעוד דרך ארוכה לפניו.
אם יש לי יכולת לשנות. אם יש לי בידיים כוח ואני לא מפעיל אותו, הרי
שאני חוטא לתפקידי, חשב לעצמו. אבל מה הוא יכול לעשות?
צלצול הסלולרי הפתיע אותו. הוא התלבט אם לענות. שקוע היה כל כך
בעולם הפנימי שבנה לו, בו חיפש דרך למצוא פתרון. לאחר התלבטות
קצרה החליט לענות לטלפון.
"אני מדבר עם נתי?" שאל הזר.
"כן, מדבר", השיב נתנאל הלל.
"אתה זוכר אותי? אני האיש שדיברת אתו מול המשרדים הממשלתיים,
הבאת לי היום 20 ש"ח".
"אה..". אמר נתנאל הלל, לא יודע כיצד להגיב.
מחשבות חפוזות רצו בראשו. הוא רצה להבין מה הולך פה. אבל אז נשמע
קולו של האיש: "אתה יודע נתי, רק אחרי שהלכת הבנתי שאתה המנהיג
של האנרכיה. חברים שלי ראו אותי מדבר איתך, הם אמרו לי מי אתה, אני
לא מעודכן".
נתנאל הלל לא השיב לו תשובה, האיש המשיך: "אני רוצה שתבוא אלינו,
חברים שלי רוצים לדבר איתך, אנחנו כולנו רוצים לדבר איתך, אנחנו
רוצים לספר לך על עצמנו, שתכיר מול מה אנחנו מתמודדים".
"מי זה אנחנו?" שאל נתנאל הלל, תוהה בינו לבין עצמו אם הוא שואל את
השאלה הזאת בגלל שהוא פרנואיד.
"אנחנו זה קבצני ירושלים", אמר האיש, "אנחנו היושבים ברחובות. לא
סתם הגענו לכאן, עברנו מה שעברנו בחיים שלנו, ולכל אחד מאיתנו יש
סיפור שירעיד אותך".
"קבצני ירושלים", נתנאל הלל, הגה את השאלה ביראת כבוד מסוימת.
"אתם אגודה? אתם ארגון? מה אתם בדיוק?"
"אנחנו לא אגודה ולא ארגון. אנחנו אנשים פשוטים. מאוד פשוטים". אמר
לו האיש, שהציג את עצמו היום בבוקר כבעל הוצאה לאור לשעבר, "אתה
מוכן לפגוש אותנו או לא?" קולו נשמע לפתע חסר סבלנות.
"כן, אני רוצה לפגוש אתכם". ענה נתנאל הלל בלי לחשוב.
"איפה ניפגש?" שאל הקבצן.
ונתנאל הלל שם לב לראשונה שאין לו אפילו משרד, או מקום רשמי
כלשהו, בו יוכל לשוחח עם העם.
הוא לא צריך את המשרד בשביל עצמו. הוא כן צריך בשביל מקרה כמו זה.
"תתקשר אליי מאוחר יותר", ניסה לסכם את השיחה.
"טוב נתנאל הלל אנחנו נארח אותך". אמר לו האיש, "אתה תבוא אלינו.
תפגוש אותנו בשדות שלנו".
"אני אבוא, רק תעדכנו אותי לאן ומתי", סיכם נתנאל הלל את השיחה. חש
שהוא צריך להבין מה הולך פה. זה היה מביך ומפתיע. המחשבה הממה
אותו. הוא הבין שבעוד אין לו סמכות שלטונית, יש כלפיו דרישה מהציבור.
האנשים הללו רוצים לפגוש אותו. הם רוצים לדבר אתו כי הם חושבים
שיש לו סמכויות לעזור להם. פתאום הבין באופן כה ברור את הפער שיש
בין ההנהגה לבין העם. בעוד העם צריך הנהגה שתקשיב לו. הרי שראש
הממשלה נמצא הרחק מכל זה, נתון בענייני שלטונו, ואינו יכול להבין מה
עובר על האדם הפשוט.
'אני אהיה כאן בשבילכם'. חשב לעצמו. 'אני אעזור. אני אקשיב. אני אחפש
תשובות. אני אהיה המנהיג לעם שמחכה בשדות'.
*
נירה מאירי נכנסה לביתם של בנה וכלתה בצעד איטי ומחושב.
”שלום, מה שלומך?“ רבקה חייכה חיוך רחב בעודה מזדרזת לכיוון הפתח,
”בואי, שבי, ברוכה הבאה, במה זכינו ככה לקבל אותך“.
פעם ראשונה, מאז נשואיהם, שאמא של מוטי מגיעה לבקר בלי להודיע.
רבקה חשה שמשהו קורה כאן, הביקור הזה לא במקרה.
נירה חייכה חיוך רחב, ונענתה להזמנה, מתיישבת על הספה וסוקרת את
הסלון, השולחן, פינת האוכל, ואת החפצים השונים, כאילו רוצה לאסוף
מידע, או שככה רבקה חשבה, לפחות.
”תרצי לשתות משהו?“ שאלה את אם בעלה.
”כוס תה נענע, אם יש“, נדה נירה בראשה, עיניה מתעכבות על הכיסאות,
ואז לכיוון המתלה המסוגנן המונח ליד דלת הכניסה.
”כמה סוכר?“ שאלה את חמותה מהמטבח, היא חשה מוטרדת ונרגזת, בלי
להבין מדוע, ”אני זוכרת כפית וחצי? אני צודקת?“
חמותה נעמדה לידה, ”כן, את זוכרת נכון. האמת שלאחרונה הורדתי את
הסוכר בתה בגלל העוגיות, זה מספיק מתוק, הפעם אולי באמת תוסיפי
כפית וחצי סוכר“.
”את רוצה עוגיות ליד התה?“ שאלה רבקה מיד.
”לא, אין צורך“, ענתה החמות בחיוך נחמד.
”באתי לבקר את הנכדים שלי“, הוסיפה במנגינה חביבה, הניחה את כוס
התה על שולחן פינת האוכל, ונפנתה לדבר עם הנכדים שסבבו אותה במבט
מעריך.
סבתא מאירי פתחה את התיק שלה ושלפה מתוכו משחקים אלקטרוניים:
טטריס ומחשבונים.
היא חילקה לנכדים ואמרה להם: ”קניתי לכם, שתוכלו לפתור תרגילים
בחשבון ולשחק בזמנכם הפנוי“.
”תודה סבתא“, הנכדים היו מנומסים וגרמו לחיוך של נחת להאיר את פניה.
”בואו שבו לידי, אעזור לכם להפעיל את המשחקים“, אמרה בקול איטי,
שולחת מבט לעבר כלתה שעמדה במטבח, בוחנת אותה מרחוק.
”זה בסדר, רבקה, את יכולה ללכת לעיסוקייך, אני פה“. אמרה בקול חביב.
כשראתה שרבקה התרחקה דיה, פנתה לאלישבע: ”תגידי, אלישבע, יש
לכם בבית מחשב?“
אלישבע סקרה אותה ומשכה בכתפיה, ”יש לאמא לפעמים מחשב של
לימודים“, אמרה.
”בבית? כאן?“ שאלה נירה באי אמון.
אלישבע שתקה, סוקרת אותה במבט בוגר. נירה התנשמה עמוקות, המידע
היה כבד עבורה, כבד ובלתי אפשרי.
היא יודעת שהדור קשה ומאתגר, אבל כל כך קל ליפול, רחמנא ליצלן, מי
כמוה יודעת זאת.
היא מכירה בהכרות אישית את אלו שהטכנולוגיה שיבשה להם את דעתם
והם זלגו הרחק מכאן, למקומות שלא שיערום אבותינו.
העולם כל כך קשוח, הוא לא מותיר זמן לאנשים להתעשת ולחזור לכור
מחצבתם, לעצמם.
דוד המלך כתב בתהילים: ”ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות
שמונים שנה“, מה לנו להעביר את ימינו בהבל? האם האנשים שמתרגלים
למסך יוכלו לשוב אי פעם לחיים האמיתיים, לאור של שמש, לתחושת
חופש ושחרור? האם הם יכולים לחיות את חיי התורה והמצוות באופן מלא
ובהידור, למרות כל התוכן שמסתובב שם, בחוץ?
היא נאנחה בכבדות לעצמה, עוצמת את עיניה לרגעים מספר.
כשפתחה את עיניה, ראתה את רבקה מתקרבת לכיוונה עם כוס התה
שהתקרר בינתיים: ”הכל בסדר? את מרגישה טוב? אולי תשתי?“
נירה סקרה אותה במבט עייף שהביע צער וקמה ממקומה בכבדות, ”אלך
לי, רבקה, היה לי נעים לבקר אתכם, הילדים גדלו ועושים לי נחת“, היא
שלחה מבט מחויך לנכדים, הם השיבו לה בחיבוק אמיץ, רבקה הבחינה
שלמרות החיוך עיניה נותרות רציניות וכאובות. היא כל כך רוצה לדעת
מה עובר על חמותה!
אבל נירה מיהרה לדרכה, ורבקה נותרה עם המחשבות, ”מה סבתא דיברה
איתכם?“ פנתה לילדים, כרוצה לפענח, מה קרה כאן.
אלישבע הציגה לה את המחשבון שקיבלה במתנה ”מחשבון? איזו מתנה
יפה הביאה סבתא“, אמרה רבקה.
ואז אלישבע אמרה: ”סבתא שאלה אם יש לך מחשב!“
אופס!
רבקה חשה כיצד פניה מאבדות צבע, היא נסתה לשאוף אוויר, סחרחורת
קלה תקפה אותה.
”מחשב? ומה ענית לה?“
”שאת לפעמים מביאה לבית מחשב של הלימודים“.
”אוי“, היא התיישבה על הספה והתנשמה עמוקות, ”זה לא יכול להיות! מה
פתאום שהיא תשאל?“ דיברה כמו לעצמה.
לרגעים מספר חשה שהיא לא רואה דבר. כעת הכל היה ברור.
לא לחינם חמותה הגיעה הנה לביקור לא סטנדרטי, לא לחינם נראתה
נסערת. היא יודעת משהו, והיחיד שיכול היה לספר לה זה מוטי.
”אבל למה שמוטי ירצה לספר דבר כזה יכול לגרום לה צער?“ שאלה את
עצמה, והתלבטה אם להתקשר למוטי לשאול אותו.
*
פרצופו של האיש הפצוע לא נראה היה מקומי: עיניו לא מלוכסנות וגם
גובהו היה מעל הממוצע.
ליאו לא הבין מה פשר התחושה שהציפה אותו ככל שהתקרב יותר לאיש
ששכב בצד הדרך בשקט מוחלט, עיניו פתוחות למחצה.
”אני ליאו“, נרכן מעליו, סוקר את הבעת פניו החתומה.
האיש סקר אותו ממושכות, ואמר בקול חלש אך יציב, ”נירו“, ועשה תנועת
יד שנדמתה כמחווה.
”אתה צריך עזרה?“ ליאו דיבר הונגרית, שהיתה שפת אם שלו, למרות
שהוא ידע שקלושים הסיכויים שהלה יבין אותו, בכל זאת איזה סיכוי קיים
שדווקא בהונג קונג ימצא, מוטל בצד הדרך, אדם דובר הונגרית?
למרבה הפלא, האיש ענה לו בהונגרית!
”לא, אני לא צריך עזרה“, הוא לא חייך, ליאו היה בטוח שהוא כן צריך
עזרה. הוא פשוט שכב שם, מוטל בתנוחה לא טבעית, בין הקוצים על אם
הדרך בקאולון המובילה לאזור שנקרא בפי המקומיים צים שי צוי.
במרחק מה מהם עבר תוואי פסי הרכבת שחיבר בין קאולון לקנטון, אבל
היו שהעדיפו את השביל הצדדי הזה, המוביל אל המחוז המרכזי.
נירו, כפי שהציג עצמו, נראה היה אדם ללא גיל וללא מוצא. במוחו של
ליאו עברה מחשבה מהירה, שיתכן ומדובר ברוח רפאים שנתלבשה בדמות
אדם. מחשבה זו לא הופיעה סתם, לאחר המסע המפרך שעבר עד הנה, היה
מוחו מטושטש למדי, ורק יצר החיים העמוק גרם לו להמשיך לשרוד את
הדרך הזו, במטרה למצוא פיסת יציבות כלשהי.
למרות המחשבות שרצו במוחו, הוא לא התייחס אליהן, אלא החליט לנסות
לסייע לאיש הבודד.
לרצונו לסייע לאיש למרות רתיעתו היתה סיבה טובה. הוא עצמו נואש היה
לקבל עזרה, יד תומכת או הכוונה לאן יוכל לפנות הלאה.
כל כך נואש – עד כי הפחד נעלם ממנו, גם הזהירות הטבעית שכה אפיינה
אותו בדרך כלל – גם היא לא גרמה לו לסגת, או שמא היה זה כח נסתר
הטמון בדמותו של האיש?
הוא נרכן אליו, מושיט לו יד ומעודד אותו להתרומם.
”איך הגעת לכאן?“ שאל אותו שוב, בהונגרית, הוא ידע מילים בשפות
נוספות אבל זו השפה היחידה שהצליח לבטא ברגעים אלו.
”אני… נפלתי כנראה מהכרכרה“, אמר האיש, אוחז בזרועו של ליאו ומנסה
מסדר מלחמה 92
להתרומם, אחיזת ידו היתה איתנה אך רכה, וליאו חש כיצד הוא נכבש תחת
מעטה אנרגיה ששידר האיש, בלי להבין מדוע.
היתה זו תחושה נעימה ובטוחה, במיוחד להלך כמוהו, שנמלט מכל מה
שידע לעבר עתיד לוט בערפל.
”היינו צריכים להיפגש, ליאו, וזו היתה הדרך של הטבע לגרום לנו לשוחח
ולהעביר ידע“, אמר לו נירו מאוחר יותר, כשהצליחו לפלס דרך ולהגיע
קרוב למלון פנינסולה, מחוז חפצו של נירו.
קולו של נירו היה רגוע, ועיניו שידרו לו שהוא מכיר אותו ומבין אותו.
היתה שם סביב האיש המעניין אוירה מאוד מכילה ועמוקה, רוחות בלתי
נראות ריחפו באוויר, כל אלו גרמו לליאו לחוש ערפול חושים מסוים. הוא
רצה להבין יותר מה קורה סביבו, וביקש מהאיש הגבוה שנראה בן-בלי-גיל
הבהרה מה קורה כאן.
”יש סמוך למלון פינה בה נוכל להזמין משהו לשתות, לשבת ולשוחח. אני
רוצה להכיר אותך קצת יותר, לברר מה עושה כאן בחור הונגרי“, נירו לא
חייך, אבל ליאו חש בבירור את החיוך שלו.
זה היה מדהים. לצידו של נירו חש ליאו כיצד הוא מבין דברים חדשים,
בלי מילים.
*
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
