בשיחות שטחיות עם עוזבים, לא פעם ישמע מהדברים כביכול הסיבה לעזיבתם
את חיי המצוות הייתה סיבה דתית:
"הכללים סגרו עליי",
"הלבוש חנק אותי",
"המצוות היו כבדות עליי"…
לפעמים גם העוזב עצמו יהיה סבור באמיתות הדברים שלו, אך לעולם כשמעמיקים בשיחה עם העוזב,
בוחנים את גורמי הנשירה, "חופרים" בתוך הזיכרונות והרגשות שצפים אצלו, לעולם תתגלה סיבה גדולה ואמיתית. מהותית הרבה יותר. על פי רוב סיבה כואבת.
בדרך כלל הזיכרון קשה הוא. שטח אש מגודר שאפילו האדם בינו לבין עצמו לא מורשה להתקרב אליו. מעל הבור הפעור והנעול הזה נתלו כל מיני סיסמאות. גורמים דתיים שאמורים להסביר בדרך הגיונית את הסיבה לעזיבה. גורמים כואבים פחות שקל יותר לדבר עליהם.
קל יותר לחשוב שאלה באמת הגורמים.
כך היה לדוגמה בשיחה שלי עם אסתר.
"אני לא כמו כולם ולא יכולתי להיות כמו כולם" הצהירה אסתר בהתרסה מיד בתחילת השיחה איתי "אמא שלי לא הבינה למה אני חייבת ללכת דווקא בחצאיות קצרות למשל, אבל זו אני. הייתי חייבת לעזוב"
כשאנחנו קצת מעמיקות יותר, מהר מאוד צפה לה סיבה משמעותית הרבה יותר.
"כשהייתי בת 12 נפטרה אחותי אחרי שנתיים של מאבק במחלה. שנתיים בהם היינו אני ואחי כמעט לבד. כמה שנים אחרי הפטירה שלה עברנו טלטלה נוספת עם הגירושין של ההורים".
אין לעוזבים בעיה עם הדת נקודה. בעיה דתית היא תירוץ. לעיתים קרובות אפילו הם עצמם אינם מודעים לכך שזהו תירוץ. תירוץ חיוור לסיבה האמיתית. לסוד הגדול של העוזב. סוד שגרם לו לברוח מהכאב ששהה בו מתוך תקווה למצוא מקום יפה ושמח יותר בחוץ.
אגב, המציאות מראה שהבריחה הזו ועזיבת הדת, אינה מועילה ולא מרגיעה את נפש העוזב
(מהסיבה הפשוטה שהיא לא היתה מעולם מקור הבעיה. ואילו הסיבה האמיתית לכאב לא הובאה לטיפול)
חפשו מה מסתתר שם
אדרבה, העזיבה רק מוסיפה קושי על הקושי הקיים.
"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו" כמה נכון. ברגע שהדת הייתה נוף מולדתו של האדם,
הוא יוכל אולי לבחור לעזוב את הדת, אבל הדת – היא לא תעזוב אותו לעולם ותרדוף אחריו לכל מקום שיהיה בו.
שוב ושוב אני נוכחת לראות, בשיחות עם נערות מתמודדות, כי המשבר האמוני הוא רק תפאורה חיצונית. מתחת לפני השטח, סוער משבר שונה לחלוטין.
מצוקה משפחתית, התמודדות לימודית או פגיעה חלילה הם רק כמה מהסיבות המצויות שחוזרות על עצמן אצל הנערים והנערות המתוקים הללו.
חפשו מה מסתתר שם. לעולם תגלו משבר שאיננו רק דתי.
(הנתון המטלטל של למעלה מ50% נטיות אובדניות בקרב העוזבים גם הוא מחזק את הדברים.)
נקודה נוספת שתתמוך בטענה כי אין כאן משבר אמוני היא נקודת המוצא של בני דורנו לעומת הדורות עברו.
בעבר בכדי שיהודי יבחר לקיים מצוות היה צריך להוכיח לו כי "יש חיים לאחר המוות". היום עלינו להוכיח כי "יש חיים לפני המוות".
בדורות עברו (תקופת ההשכלה ודומיה) אכן הטרידו את מרבית העם סוגיות אמוניות ואינטלקטואליות, מציאות האלוקים, עולם הבא, הישארות הנפש וכד'.
היום את מרבית בני דורנו לא מטריד כאמור האם יש חיים לאחר המוות, אלא האם יש חיים לפני המוות. האישיו המרכזי הוא להנות מהחיים, איפה ואיך אהנה יותר. הסוגיות האמוניות כבר אינן תופסות עוד ואינן מטרידות.
דיון כמו "האם יהיה יותר כיף לא לשמור מצוות" נפוץ אצל נערות המשוחחות איתי הרבה הרבה יותר מ"מי אמר שיש אלוקים והאם אנחנו מחוייבים בשמירת המצוות שציווה"
סביר להניח כי זה שהעולם החיצוני היה נראה לעוזב מקום מאושר יותר, היווה זרז רציני יותר בעזיבה מאשר ספקות או שאלות אמוניות שעל פי רוב לא מטרידות את העוזב כלל מלכתחילה.
הנקודה האמתית עדיין שם
כשנבחן מהו גיל הנשירה הנפוץ ביותר כפי שעולה מהמחקר, הדברים יתחזקו עוד יותר. הגיל המועד ביותר לנשירה הוא גיל ההתבגרות. גילאי 14- 15- 16 . גיל המתאפיין לכל הדעות בחוסר מחשבה מעמיקה.
לו היה הגילאים הרווחים אצל העוזבים, גילאי 40 או 50, היה סביר יותר להניח כי מדובר בסוגיה אינטלקטואלית אמונית, אך כשמדובר בגיל ההתבגרות לא סביר לטעון כי משבר אמוני התרחש דווקא בגיל צעיר זה.
לסיכום – גורמים רבים יש לעזיבת דרך התורה, אך לעולם לא יהיה זה משבר דתי בלבד.
חפשו את נקודת הכאב שגרמה לעוזב לברוח. היא לעולם קיימת.
פרק צפיה מטלטל על תהליך נשירה אצל נערות, ללא עלות, חובת צפיה לכל אחת מאיתנו כאן או במיל [email protected]
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
