בס"ד
אנחנו עסוקים כאן הרבה עכשיו עם שידוכי הבית, כי זה הגיל וזו התקופה ואני מבררת וכולם נראים לי מקסימים ומקסימות, צדיקים וצדיקות.
איזה גיל נחמד וצעיר, לא הייתי חוזרת אליו אפילו לדקה. שתהיו לי בריאים, אם אני הייתי צריכה להחליט עכשיו כאלה החלטות חד משמעיות לא יודעת מה הייתי עושה. וזה לא שאת יכולה להגיד להם, מניסיונך העשיר "נו אל תעשו סיפור, זה כלום", כי זה הכל וזה המון.
זו החלטה שצריכים בה כל כך הרבה ברכה. ברכה לגדילה משותפת. אני זוכרת איך אני עשיתי דרמה מהחלטות "גורליות" קטנטנות, שנראו לי בזמנן כל כך קריטיות. אפשר לחשוב. כמו למשל גן הילדים של הפעוט.
אני מתביישת להגיד לכמה גנים בתל אביב הלכתי כדי, אולי, לרשום אליהם את הבכור שלי.
הייתי בגן בוני, התחננתי להתקבל לגן של הגננת פילוסוף, בסוף הוא היה בגן 'פשוש' עם הגננת רינה. וואי כמה דיברנו החברות בשכונה ואני, אימהות טריות, על דקויות של אחוזי שומן ביוגורט שהילדים יקבלו בשעת האוכל. מה נסגר איתי? בכמה דאגות שוליות התעסקתי? אבל אז מה? אז הייתי מושקעת עמוק בזה. זה מרגיש לי עכשיו קצת כמו דרישת שלום מהתרגיל הזה שעושים בסדנאות מודעות ששואלים אותך, "מה היית אומרת עכשיו בבגרותך לילדה אפרת שהיית את".
וכולנו, מדהים, עונות לילדה שהיינו כמעט אותה התשובה. כולנו אומרות לה 'אל תדאגי' כולנו אומרות כהורים פנימיים לילדות שהיינו, 'מה את מבזבזת כוח וזמן על פחדים מיותרים? הכל יהיה בסדר, בובה".
אבל בזמן החלטת הגן? בזמן בערת הדאגה? את לא יכולת להגיד לילדה ההיא אף מילה.
אני לא אשכח שכשהגענו לבני ברק לא ידעתי את משלב החוקים של קבלת החלטות הוריות ורישום למוסדות.
הסתובבתי לתומי בחיידרים אופציונלים לבנים. הסתכלתי בחצר, במדרגות, בכתלים. חשבתי שמישהו יבוא וישאל אותי, "הנאים החדרים בעינייך". אבל זה לא קרה.
במקום, ניגש אחד האחראיים ושאל, "כן בבקשה, איך אפשר לעזור?". "רציתי לבדוק אם החיידר הזה מתאים לילדים שלי", אמרתי.
ואז הבנתי שכאן זה הפוך. שכאן בודקים אם את מתאימה לחיידר שלנו.
אני רוצה לדבר על שידוכים וזוגיות מזן אחר.
שני סוגי זוגיות קדושים וטהורים מרגשים וגבוהים שפגשתי השבוע. כי שידוך טבעי זה טבעי. ובשעה טובה. אבל יש גם מערכות זוגיות אחרות עמוקות לא פחות.
סוג אחד פגשתי בירושלים, ביום שהכנתי לעלי שיח שיחה מרתקת עם הודיה. הודיה היא שדכנית אבל לא שדכנית רגילה. "איך את יודעת איזו מגבלה תתאים לאיזו הפרעה?" אני שואלת אותה, "איך יש לך אומץ? איך זה עובד? איך עומדים תחת חופה שני אנשים שכל אחד מהם קיבל מבורא עולם קושי תקשורתי, נפשי, גופני?". והם עומדים, והודיה בוכה ויחד איתה כל האורחים וכל המשפחה.
כי כולנו תמיד נבקש בית. ואהבה. גם אנשים שיש להם שיתוק מוחין, ונכות, ואוטיזם כאלה אנשים נהדרים שתחת החופה זועקים; "הנה, גם אנחנו יכולים".
אבל יש עוד סוג של זוגיות נאמנה ויהודית שפגשתי השבוע. כזו שיש שזוכים לה.
זוגיות מבוגרת שבה במשך הרבה מאוד חיים של שנים היה לבעל ולאישה כל כך טוב יחד.
לא כי הכל היה רק טוב. אין דבר כזה. זה בלוף. מערכות יחסים מביאות איתם גם קשה וגם טוב וגם קל וגם מסובך. כל הרעיון של משפחה וזוגיות הוא מה קורה בצעד הבא, אחרי שקשה. לאן אנחנו לוקחים את המחשבות ואת עצמנו, איך פותרים את האתגר. איך נעשית בניה. קשר טוב נוצר גם מהרבה רגעים שבהם לא היה קל. 'לא קל': שדובר. ועבר עיבוד. ובגר. והתעלה. על זה עובדים שנה ועוד שנה. על זה עובדים חיים שלמים.
תסתכלו מהצד על קשר טוב דווקא בין אנשים מבוגרים. ממש זקנים. תסתכלו על חיוך, על חיות מלאה קמטים, על זיכרונות וגעגוע, במיוחד בזוגיות שממשיכה למרות שצד אחד, בעל קרחו, הלך. איך ממשיך לחיות הצד השני, בגיל המבוגר?
לפני 14 שנה וקצת יותר נפטרה, זצוק"ל, הרבנית ריבה לפידות. במשך 14 שנה, פעמיים בשנה, היינו מתקשרים לסבא אהרון, הרב לפידות, בעלה. הרגשנו מעין צוואה. כי מי שהולך, בדרכו מבקש על הצד שנשאר חי. הוא יודע כמה תהיה לו קשה. הפרידה. והיא קשה.
לא היתה 'ריבה' אחת שהרב לפידות הזכיר לנו בקולו ב- 14 השנים האלה, שלא היה בה טון של הערצה, והנצחה, ונצח, איך אפשר להמשיך בלי אשתי?
ב-יג' בטבת, זה שהיה עכשיו, בדיוק בתאריך הפטירה של שירה ז"ל, הנכדה המיוחדת שהרב אהרון והרבנית ריבה גידלו שנים במסירות, בדקות של בין השמשות בערב שבת, הרב אהרון עלה מעלה כדי לפגוש שוב את אשתו. אני מדמיינת את העיניים הבורקות של שני האנשים הגדולים והמתגעגעים האלה, בפגישת האמת הזוגית הזאת.
לעילוי נשמתם של הרב אהרון לפידות והרבנית ריבה, אשתו.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
