האם אנחנו מצפים לטוב בחיינו ומכינים לו מקום, או רק מתכוננים חלילה לגרוע מכל? בפרשת "בשלח" שנקרא בשבת הקרובה, עם ישראל ניצב חסר אונים בין המצרים שרודפים אחריהם לבין ים סוף, והים – נקרע לשניים.
ומיד אחרי קריעת הים – שירת הים. התורה מספרת שמרים הנביאה שלפה את התוף וסחפה את הנשים איתה: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ, וַתֵּצֶאנה כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹולֹות". אבל רגע, מאיפה היה לה שם פתאום תוף, באמצע יציאת מצרים?
פרשנינו מסבירים: מרים הנביאה לא רק התכוננה וציפתה לרגע הזה במשך שנים, אלא גם התכוננה מעשית. היא גם חינכה את הנשים באותו הדור שצריך להתכונן לקראת הגאולה שעוד מעט מגיעה. אפשר ללמוד הרבה מאותו דור של נשים צדיקות, שאפילו בתוך מציאות של עבדות וגזרות נוראיות – היו מאמינות ואופטימיות.
הרעיון הזה הזכיר לי שיר מקסים של הזמר אהרון רזאל: "האם פינית בליבך מקום לטוב שעוד תגלה? האם אתה מוכן לחסד שיביא איתו היום הזה?".
מרים הנביאה מלמדת אותנו לחיות בתודעה כזו של ציפייה. לחלום, לשאוף, להאמין, להתפלל, להתכונן מעשית – ולזכות לראות זאת לבסוף. האם אנחנו מכינים מקום לחסד ולטוב שיגיעו?










