הוא הצליח לצאת מהבית של סבתא מאטל בלאט, חש בוש ונכלם שנכנס
ככה, בהיחבא.
עיניו הקיפו את הרחוב כולו, רכב לבן עמד בצד הדרך, הנהג הביט אליו,
והרכב החל לנוע לכיוונו חרישית.
נתנאל הלל התלבט מה עליו לעשות. הוא הכניס את ידו לכיס ונתקל
בטלפון החלופי שנטל אתו.
למי יתקשר? מי יוכל לחלץ אותו?
'אני לא באמת במצב של סכנה', אמר לעצמו.
הרכב עצר לצידו, הנהג יצא החוצה ונעמד מולו, סוקר אותו במהירות,
"אתה גרץ, נכון?" הוא נרכן לרכב והגיש לו שקית קטנה, בתוכה היו השעון
שלו, אותו שעון מעקב שהשאיר בבית, לצד הטלפון האישי שלו.
"תודה רבה", נתנאל הלל חש נבוך, "אתה דני מילוא? איך הצלחת למצוא
אותי?"
"זה היה פשוט מאוד, נתי. שרות הביטחון יודע לאתר כל אדם שמספיק
חשוב לו לאתר אותו", לדני מילוא היה מראה של בחור ישיבה רגיל.
"אתה חרדי? עובד בשב"כ?" שאל נתנאל הלל.
"אני שומר מצוות, המראה שלי הוא רק לתת לך הרגשה נוחה. אני המלווה
שלך בתקופה הקרובה", אמר הצעיר, "אם תרצה תספר לי על עצמך, אשמח
להכיר אותך יותר, רק קודם בוא הכנס לרכב ואסיע אותך לבית".
"ואם אני לא רוצה להגיע לבית?"
"אוקי, לאן שאתה רוצה, מה היעד שלך?"
"אני רוצה שתיקח אותי לפגישה עם בכיר בשירות הביטחון, אבל שזה לא
יהיה אבנר חסון", אמר נתנאל הלל.
דני פתח לו את דלת הרכב הסמוכה למושב הנהג והורה לו להיכנס, אחר
התיישב על כסא הנהג והמתין שיקשור את החגורה.
"אני תופס את החגורה ככה, בלי להקליק, לא מסוגל להרגיש מוגבל", אמר
נתנאל הלל.
"אוקי. רק תסביר לי מה הבעיה שלך עם חסון? הוא שלח אותי אליך,
למעשה הוא האחראי שמעלי, ובאופן כללי אני לא יכול לקחת אותך
לפגישה עם בכיר בלי להודיע לחסון".
נתנאל הלל שתק. המצב הזה מאתגר, הוא יודע.
דני מילוא הוא איש שב"כ, ויש בשב"כ היררכיה. הוא ללא ספק מחויב
לדווח על כל דבר חריג, מצד שני, מה יעזור לו לפגוש איש שב"כ אחר? הרי
וודאי הם מחויבים בדיווח, ופועלים על פי רצון אחיד ומשותף!
"אני מרגיש שאבנר חסון לא מעונין לסייע לי", אמר, "או שהוא לא יכול,
או שהוא לא רוצה".
"סבבה, אני לא מבין בזה, נדרשתי להיות המלווה שלך, גרץ. לאן אתה
רוצה להגיע?"
*
הנציב הרומאי קיבל את פניו של נרקציוס הנסער בכוס יין תוסס, היישר
מחביות שהעלה אליו אחד מבעלי הכרמים שהיה מחויב במיסים לשלטון
הרומאי. הוא סקר את פרצופו של נרקציוס בתשומת לב, והקשיב להגיגיו
הנסערים של המלומד הרומאי:
"בני ציון עומדים לשלוט על העולם בכוח הרוח שלהם", אמר נרקציוס,
"תחשוב על העובדה הפשוטה – כל זמן שאנשי רומא מסתבכים ואומללים
למרות הרוח הרומאית הגאה, מצליחים אנשי יהודה לרומם בכח התורה
שהם לומדים. הם מכוונים את כל מעשיהם לשמים".
הנציב הרומאי חייך, מביט אל הרחוב היהודאי הזורם כמו נהר, גביע החרס
שאחז בידיו נע קלות, והיין התוסס געש, כמו חש את רוחו הנסערת של
ידידו, "אנחנו השליטים, נרקציוס".
"אנחנו השליטים הפיזיים, אבל הרוח שלהם חזקה מאיתנו, והרוח היא זו
שתקבע את עתיד העולם", אמר נרקציוס, "הם אלו שנוהגים להיכנע לפני
בוראם, ולהכניע את המציאות הגשמית מול הרוח. הרוח שלהם חזקה מידי,
בעוד שאצלנו, הרוח שלנו מלאה בעבודת אלים, ועבודת האלים הזו גורמת
לנו לאבד את הרוח האנושית הלוחמת".
"אני מקשיב לך, נרקציוס, יש לך פתרון לבעיה הזו? אנחנו לוקחים להם
מיסים, הם מחויבים לנו, יש משהו נוסף שאפשר לפעול כדי להוריד את
ההשפעה שלהם?"
נרקציוס חשב לרגע ארוך, גלגלי מוחו נעו במהירות. "זה מול זה ברא
אלוקים", אמר לו היהודי הגבוה עם העיניים העמוקות, אי אז לפני עשור.
לכל כח בעולם יש כח נגדי לו.
"צריך לזהות מה הכח של היהודים, מה נקודת הטוב שלהם?" אמר לנציב
הרומאי, "אלך שוב לבית מדרש, ללמוד קצת מהתורה היהודית, ככל
שנלמד את הרוח שלהם, נצליח להכניע אותם מהר יותר".
"אנשי הרוח וגם המכשפים שלי – לשרותך", קולו של הנציב חרק מעט,
"אנחנו מבינים את הצורך להכניע את רוחם של היהודים, נעשה זאת,
נעשה כל מה שצריך".
*
מוטי הגיע קרוב לבית, כשהטלפון שלו צלצל.
מבט מהיר לצג הראה לו שאמו מתקשרת.
"בוקר טוב אמא, מה שלומך? קרה משהו?" שאל במהירות.
אמא שלו לא התקשרה אליו מעולם בשעה כזו.
"הכל מצוין, מוטי, אם תוכל לקפוץ אלינו עכשיו? אני רוצה לדבר איתך על
נושא שלא סובל דיחוי".
"כן, כמובן, אניח את התפילין בבית ואגיע מיד", הוא לא שאל למה ומדוע,
מתוך תחושה עמוקה מדובר בנושא חשוב מאוד, הוא לא העז לחשוב אפילו
על מה מדובר, במהירות נכנס לבית השקט, רבקה הלכה ללימודים, הבית
היה מסודר למדי, אבל ניכרה בו שארית מההמולה הרגילה של הבוקר,
שוקו שנשפך ולא נוקה כראוי, דובי ושמיכה על הרצפה, וכוסות בכיור.
אילו היה לו זמן היה מסדר במהירות את המהומה הקלה, אבל לא כרגע,
כשהוא טרוד במחשבה מה אימו רוצה ממנו, וצריך להגיע לעבודה.
כשמוטי הגיע, אימו המתינה לו בחצר, היא היתה נראית דואגת, היא נכנסה
לבית והציעה לו להכין לעצמו קפה, והתיישבה לצד השולחן, ליד כוס התה
שלה, שהדיף ניחוח של עלי נענע טריים.
"לא, אני לא רוצה כרגע קפה", הוא היה לחוץ והשתדל להראות הוא רגוע,
"מדוע קראת לי לפה?" שאל, לא יכול היה לחכות לתשובה.
"אני צריכה לשאול אותך שאלה חשובה, מוטי. חשוב לי שתקבל את
השאלה בהבנה רבה, בלי דרמות, אתה בטח ממהר לעבודה, אולי תעשה
לך בכל זאת קפה?"
"לא תודה, אין לי זמן, אשמח לשמוע למה קראת לי לפה עכשיו, אני קצת
ממהר", השיב בקול מתנצל.
אימו חייכה חיוך רחב, כדי לרכך את האווירה. חיוך, שעמד בסתירה
לדברים שאמרה: "הכי חשוב לי שתהיה מאושר, מוטי. אתה צריך להבין
שאני לא רוצה להתערב לכם בחיים. רק אני חוששת מאוד, אני שומעת
שמועות לא תקינות".
"מה השמועות? באיזה נושא?" הוא מתחיל לנחש, וחש קוצר רוח מלווה
בחשש. אין לו כח לפחדים של אימו, כמו שאין לו כח להתעמת מול העובדה
שהאינטרנט נכנס לבית שלו, בלי הסכמתו ובניגוד לחינוך שקיבל. חינוך
שהוא מזדהה אתו מאוד.
הינה, רק לפני זמן מה סיפרו לו חבריו לשכונה על תוצאות האינטרנט. לא
צריך להיות חכם גדול מדי כדי להבין את המדרון החלקלק שיש בחשיפה
בלתי מבוקרת להבלי העולם הזה, הבלים – שנראים חיצונית קורצים
ומפתים עד מאוד.
"… דווקא שיבחו אותה מאוד, אמרו שהיא מאסטרית בתחום, ובטח מחכה
לה קידום משמעותי, והיא יכולה להגיע רחוק"… הוא פספס את המילים
הראשונות וחש החמצה נוראה.
"לא הקשבתי, אמא, חיזרי שוב על מה שאמרת? מי שיבח? את מי שיבחו?"
אימו סקרה אותו בחמלה, "דיברו איתי על הכלה שלי, רבקה. סיפרו
לי שהיא נכנסה לרשת חברתית מוכרת בעולם הכללי, קוראים לרשת
הזו בוצבוק, היא נכנסה לשם כנציגה של ארגון חסד שכונתי גדול שקם
לאחרונה, סיפרו לי שהיא הצליחה לגייס תרומות בערב אחד, מה שלא
מצליחים לגייס בשבוע. עד כדי כך. אבל ביררתי קצת, וזה נעשה דרך
האינטרנט, מה שאומר שרבקה הכניסה לבית שלכם אינטרנט, וזה ללא ספק
התחלה של מדרון חלקלק". נירה מאירי נאנחה כמו לעצמה.
מוטי נע על מקומו בחוסר נוחות. לפתע, כבר לא אכפת לו מהאיחור
לעבודה. הוא כל כך רוצה לשתות קפה.
"אכין לי קפה, אמא", זו ללא ספק התחמקות. הוא מתחמק לעמוד מול
השאלה שלה.
הוא לא רוצה אינטרנט בבית, מבין את המלחמה של אימו מול הכלי הנוראי
הזה, שמסוגל לגרום לאנשים לאבד חיים שלמים בתוך עולם של דמיונות,
אבל מצד שני מבין שהמציאות חזקה יותר מהכל, רבקה לומדת במכללה,
היא מתקדמת לטוב או למוטב, הבית פחות מתפקד, מצד שני היא רוצה
לחוש שמיטב הכישרונות שלה באים לידי מימוש.
וזה רצון לגיטימי ומובן, אבל למה נדמה לו שהמחיר קצת יקר מידי?
ויש גם את הפחדים והחששות של אימו. אילו יכול היה להבטיח לה שהכל
בסדר, שרבקה תישאר צדיקה למרות ההתחברות לרשת, אילו יכול היה
להבטיח לעצמו שביתם יישאר בית יהודי מוגן ושמור למרות הרוחות
הרעות שנכנסו מבעד לחלונות הפתוחים, אבל הוא אינו יכול, וצער רב
מילא את ליבו בעת שפסע בזהירות אל מקומו עם כוס הקפה המהביל בידו.
"אמא, זה העולם, העולם נעשה נשכני והרעל נכנס גם לבתים שלנו", אמר
בקול מתנצל, "את צריכה להיות גאה בי, בבן שלך, שלמרות העבודה שלו
לא מכניס אינטרנט לא כשר ושומר על עצמו".
"אבל הבית שלך נפרץ, מוטי, זה מדרון, את התוצאות אפשר לדמיין",
אמרה נירה בקול כאוב, "אני מכירה את העולם, אני יודעת מה הולך שם,
בחוץ. שמעתי סיפורים רבים. צריך לעשות 'סטופ' ולעצור את הדבר הרע
הזה".
"אני מבין, אבל רבקה הבטיחה לי שהמסך לא ייכנס שוב לבית", אמר מוטי,
"ואני מאמין לה".
"נו, נו, ואם היא כן תכניס את המסך? אם יצליחו להשפיע עליה? מה
תעשה?"
מוטי הסתכל בעיניה של אימו, מתלבט מה להשיב לה, "אמא, אני מבין
שזה קשה, לך, אבל אני לא יכול באמת לעשות כלום. אני צריך לנשום
עמוק, להבין מה קורה כאן איתי, אולי להתייעץ עם הרב קובין? אני עצמי
כבר מיואש ממה שקורה לנו בבית. רבקה כבר חיה בעולם משלה, היא לא
באמת מתעניינת בבית. היא עסוקה מידי בבניית הקריירה ובקידום אישי.
לא יודע אם הבית שלנו יחזור להיות כמו שהיה בעבר".
נירה שתקה ולא השיבה, בכוס התה שלה צפו עלי נענע ומילאו את האוויר
בריח רענן, אבל התה כבר היה כמעט קר.
"אולי באמת אתה צריך לשאול שאלת רב, מצד שני הייתי מציעה לך
לנסות להיות קצת קשוח. תראה לרבקה שההתנהלות שלה צריכה שינוי,
תחליט שיש לך שאיפות איך הבית שלך צריך להתנהל, אתה בצומת דרכים
חשובה. זה או לראות את הבית מתדרדר לכיוונים לא טובים, או להציל
אותו כבר כעת, לפני שיהיה מאוחר מידי. אני דואגת על החינוך של
הילדים, איך אפשר לתת חינוך יהודי כשהראש של ההורים נמצא הרחק
מיהדות?"
ההורים? האם היא רומזת גם עליו? מוטי לגם לגימה מהירה מכוס הקפה,
הקפה היה מר, הוא שכח לשים סוכר.
"אני… כל עוד גדולי ישראל לא מאשרים, אני בחיים לא אכניס אינטרנט",
אמר לה בקול ברור, "אמא, את מאוכזבת ממני מוקדם מידי, אני אוחז בדעה
שלך, ואשמור על הילדים ועל הבית שלי מהשפעות זרות, אל תדאגי הכל
יהיה בסדר".
נירה חייכה, ניכר שהוקל לה, היא ליוותה אותו לרכבו שחיכה בחוץ ואמרה
לו, "אני סומכת עליך, מוטי. זכית באשה טובה וגם אתה אדם עם ראש על
הכתפיים, תזכור שלהרוס זה קל, לבנות זה קשה. תשתדל לבנות, תשתדל
לחשוב איך לצאת חזק מכל הסיפור הזה".
מוטי נפרד מאימו לשלום ויצא לדרכו.
בדרך למשכן הכנסת ליוותה אותו תחושה מרירה, הוא נזכר בארוחה של
אתמול, בתחושה המוזרה שהציפה אותו, רבקה חשבה כל הזמן על המסך. כן
כן, היא לא היתה נוכחת ברגע הזה, אלא רגשותיה היו במסך, והמסך הזה,
כשמו כן הוא, מצליח לאיים עליהם, על הבית
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
