"אני מרגיש מבולבל, לא יודע מה קורה כאן", מייקל קיווה שהוא לא עושה
טעות שהוא משתף את המרצה הבכיר שהגיע למסור הרצאה אחריו. למרצה
היה גם תואר 'רב', והוא רצה לשמוע מה דעתו, אם יש פתרון למצב.
המרצה התנצל שהוא ממהר ואינו יכול לשמוע אותו כעת, ואמר: "יש לי
עצה בשבילך שיכולה לפתור לך את כל הבעיות, תבקש מה' עזרה, הוא
שומע הכל ורוצה שנפנה אליו, הוא יכול לעזור בכל דבר, הוא הכח היחיד,
רק הוא קיים, והוא טוב ומיטיב לכל! אם אדם שם את מבטחו המלא בה',
אין כח אחר בעולם שיכול להשפיע עליו".
מייקל שמע את הדברים וחש שמשהו בו מתעורר, דווקא המצב בו הוא
נמצא, השבר הגדול והתהיה שמתעוררת בו ככל שעובר הזמן, מול
התנהלותו של חמיו, דווקא הם גורמים לו לחוש עד כמה נחוצים עבורו
דיבורים מחזקים.
בדרך, בעודו נוהג, מצא את עצמו מתפלל לבורא עולם שיעזור לו ויפקח
את עיניו.
הוא החליט לפתוח רדיו, "לא תעשה לך פסל ומסכה", אמר הרב שהתראיין
לשדרן ברדיו, "אנחנו לא סתם מסרבים להניח את הפסל ליד הקהילה,
מדובר במשמעות אמונית".
"אתה מבין שמדובר בערך תרבותי", אמר השדרן, "בדור שלנו אין פסל
במשמעות שלו בתנ"ך".
"אף על פי כן, מדובר בסמל לא רצוי עבורנו, עבור חינוך ילדינו", אמר
הרב.
מייקל חש שהמילים מדויקות עבורו.
חמיו לא רוצה את פסל הדרקון, הוא חש כח נסתר שמחייב אותו להשאיר
את הפסל, אבל לא… בכח האמונה הוא יוציא את הדרקון מהבית, ישליך
אותו לאי שם.
הוא הגיע לבית והתקשר לחמיו.
"אני צריך שתבוא אלי לבית", הוא מקווה שחמיו יצליח במה שהוא לא,
הוא כל כך מקווה שיוכל לזרוק את הפסל מהבית.
"אני לא יכול", קולו של רגב ליטמן נשמע עמום.
"בבקשה, זה משהו משמח, אני מחכה לך".
"אני לא מתקרב אליך לבית, ספר לי כעת מה אתה רוצה", אמר רגב.
"החלטתי להוציא את הפסל ולהשליך אותו לפח", אמר מייקל.
"אני מגיע" קולו של רגב ליטמן נשמע טעון, ולא בכדי.
מייקל המתין לו בחצר, הוא נראה דרוך.
"אל תצחק עלי, בקשתי עזרה מבורא עולם והפעלתי רדיו ברכב, היתה שם
תוכנית אקטואליה בנושא של פסלים! והבנתי שזה כמו אות משמים, אני
כעת רוצה לשבור את הפסל ומרגיש שאני לא מסוגל, יש איזה כח מוזר
שמונע ממני לשבור את הפסל".
"אולי הוא מכושף", אמר רגב בקול מהורהר.
"מה אני יכול לעשות?"
"תחפור בור בחצר ותטמין את הפסל בבור".
"אעשה זאת, ואשאל את הרב מה דעתו", אמר מייקל.
רגב ליטמן לא התנגד, מסכים שמדובר בנושא רגיש מידי וחשוב לשמוע
דעה נוספת.
*
רבקה התקשתה לעמוד מול התחושות שהמעורפלות שהציפו אותה,
המחשבה שלה היתה חסרת בהירות, רק תחושה עמומה של הבנה שכולם
נגדה.
זה התחיל במוטי, שהגיע לבית מוקדם וראה את המסך.
"את לא בסדר, רבקה", אמר בקול ברור, "את לוקחת אותי למקומות שלא
רציתי להגיע אליהם, והכל בשביל מה? תזרקי את המסך הזה לפח. את לא
חייבת לאף אחד כלום, תזכרי את זה".
היא זכרה את זה, אבל יש לה אחריות, היא מנהיגה, ומנהיגה לא תזרוק
מסך יקר של מישהי שסך הכל ביקשה ממנה לעשות חסד.
"אני לא יכולה, מוטי", השיבה גם היא בקול ברור, למרות שחשה חוסר
אונים מוחלט.
מוטי לא זיהה את חוסר האונים שלה, הוא זיהה את התקיפות והבין שאין
עם מי לדבר כרגע.
"הילדים כאן, רבקה, מה את מנחילה להם?" שאל בקול נמוך אך תקיף,
משתדל שדבריו לא יגיעו לאוזני הילדים הסקרנים.
רבקה חשה מושפלת.
המבט שלו היה נסער, כאוב וכעוס.
היא שלחה מבט מהיר למסך שעל השולחן, והבינה שהצעד הבא של מוטי
יהיה לשבור את המכשיר.
בתנועה מהירה, נטלה את המסך מהשולחן ופסעה לעבר חדר השינה,
נועלת את הדלת.
היא שמעה מבעד לדלת המולה קלה, דיבורים, ואז שקט.
בתנועה מהירה פתחה את דלת החדר, והביטה לעבר הסלון ההפוך.
הוא היה ריק, עינה המיומנת הבחינה בפתק על השולחן: "יצאנו לאמא
שלי, כשתחליטי לזרוק את המסך אשוב לבית ונדבר".
בצעד כושל היא נכנסה לחדר הילדים, נוכחת שמוטי ארז את בגדיהם ולקח
את הילקוטים והתיקים.
זה לא יתכן!
היא חשה בהלה, מה קורה לבית שלהם?
מי יציל אותו?
*
"אנחנו שייכים לצבא של נמרוד", אמר אחד האנשים, שמבטאו העיד
על מוצא לא מקומי, "כולנו אנשי נבואה וכישוף, אסטרולוגים ואנשים
רוחניים, יש לנו קשר עם ישויות מעולמות אחרים, בהנהגת רוחו של
נמרוד, שמכתיבות לנו את הדרך".
נרקציוס שתק לרגע ארוך, בוחן בערנות את הנוכחים בחדר, הם נראו ערב
רב של אנשים, ממוצא שונה, גילאים שונים, לא נראה שיש קשר ביניהם.
אוירה לא מזוהה שרתה במרחב החשוך שהואר קלות ממקור אור בלתי
מזוהה.
"נמרוד נלחם כי הוא רצה לשלוט על הכל, אברם העברי גרם לו להבין
שהוא צריך לחפור מנהרות במקום להילחם מול המציאות על ידי מגדלים
גבוהים", הסביר אחד האנשים שישב שם, מבטו צלול באופן מפתיע.
"שמעתי את הסיפור של אברם ונמרוד מרב איטאי", מלמל נרקציוס כמו
לעצמו, "נמרוד השליך את אברם לכבשן האש והוא ניצל בכח האמונה".
"אחר כך הוא השליך את הרן אך הרן הוא לא ניצל, ההשערה שלנו היא
שזה בגלל שלא היתה לו את אמונת הייחוד של אברם", אמר האיש.
"אמונת הייחוד", מלמל נרקציוס.
"אברם גילה משהו שהעולם לא ידע קודם, אדוננו נמרוד הבין שכדי
להילחם בכוחו של אברם לא צריך לבנות מגדלים, צריך לפעול מתחת
לקרקע, לפעול נגד האמונה", הסביר אחד הנוכחים.
"אנחנו מתחברים לרוחו של נמרוד על ידי יכולת ריכוז גבוהה, יש לנו
טכניקות שונות וסודיות איך לגרום לו להמשיך להשפיע", סיפר אדם נוסף.
נרקציוס השתעל קלות: "למה אתם מספרים לי את כל זה?" שאל, "למה
קראתם לי לכאן?"
"אנחנו האנשים שעומדים מאחורי מה שקורה בעולם, העולם פרוש לפנינו
כמו מפה, אנחנו אחראים על המלחמות בעולם, עושים סכסוכים איפה
שצריך, ממליכים את המושלים שמתאימים לנו, אנחנו מחליטים על מה
האנשים יחשבו ומה הם יאהבו ויעריצו, באופן שיתאים למטרות שלנו,
המקום היחיד בו אין לנו שליטה זה המורשת של אברם, מדובר ביהודאים".
פרצופו של נרקציוס התכרכם בתיעוב.
"ראינו אותך, נרקציוס, אתה הצלחת להיכנס לתוך בתי המדרש, אתה מכיר
את התורה ויש לך שיח עם חכמי ישראל, אתה יכול לקחת מהם מידע
ולהעביר לנו".
"איך שמעתם עלי?" שאל נרקציוס.
"גילינו אותך על ידי השנאה שאתה משדר, האנרגיה הקוסמית של השנאה
מגיעה ישירות אלינו", חייך אחד האנשים, חבריו חייכו עימו, אדם נוסף
אמר, "זו לא רק השנאה, אלא כמובן יש לנו שליחים בכל מקום, יש לנו
שליטה מוחלטת".
שתיקה ארוכה השתררה, נרקציוס היה עדיין מופתע, הוא שאל: "איך
ידעתם שאבוא לכאן?"
"אנחנו גרמנו לך לבוא הנה", אמר הנמוך עם הזקן הארוך, עיניו היו
רציניות ויציבות, הוא סקר את נרקציוס במבט שגרם לו להבין שהוא יודע
עליו הכל.
"אנחנו מוטרדים מהייעוד של היהודאים, היוונים ניסו להוציא אותם
מאמונת הייחוד של אברם כשביקשו מהם לכתוב על קרן השור ועל
הדלתות "אין לנו חלק באלוקי ישראל", הצלחתם היתה מועטה, אנחנו
צריכים אותך, כוכבך דרך, נרקציוס, אתה צריך לקבל את רוחו של נמרוד
ולהמשיך מכאן לבנות דרך חדשה בחסות רומא".
"בשמים יש כוכבים שמספרים לנו מה יקרה בעולם, לא תמיד אנחנו
יודעים מה הסדר של הכוכבים מספר לנו, פרעה לא ידע מתי ישראל יצאו
ממצרים כי לא הכיר את הכוכבים, אבל הסדר הזה של הכוכבים שהיה
ביציאת ישראל ממצרים בליל הסדר, הוא הסדר שיהיה בגאולה", הדובר
היה אדם נמוך קומה עם זקן ארוך, שפם מסתלסל, וכובד בד מרופט
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
