פופ", קולו של הכדור הדהד באוויר השקט, כשהמחבט האחוז בידיו של
בנימין אבני היכה בו קלות.
"אני רואה שאתה נהנה לשחק ככה, בלי פרטנר", בנימין אבני סובב את
ראשו והבחין במארק עומד בפתח החצר, חיוך רחב על פניו.
"תחביב נשאר תחביב", קרץ אליו, "ברוך בואך מארק, רוצה להיות הפרטנר
שלי?".
״אתה והכדור והטניס – חברים נהדרים מצאת לך,״ צחקק מארק קלות. הוא
נראה מעט שונה. אבני הבחין בזווית עינו בניצן המתקרב חזרה ממטבח
ביתו, לשם שלחו לפני רגעים אחדים להביא שתייה וכוסות.
"שתית?" שאל-קבע.
"אוהו, שאלה טובה, שתיתי, השאלה מה שתיתי", מארק התיישב על הדשא,
מתעלם מהחליפה שזכתה בקישוטים בדמות עלים ואבק.
"לפי כללי הארגון אסור לשתות לבד", נזף בו אבני, ניצן נעצר במרחק מה,
מקשיב לשיחה.
"חחח שתינו ביחד, באתי לבד, אני לא שיכור אל תדאג, אני רק בראש טוב
כזה, אתה יודע".
"אוקי, מה אתה רוצה מארק?"
"האמת רציתי לנהל את השיחה הזו כבר בבוקר אבל לא השגתי אותך, אתה
יודע ככה זה כשעסוקים בכל כך הרבה חזיתות".
"אוקי, דבר, רוצה להיכנס לחדר הסגור, שם אין חשש להאזנות?"
"גם כאן אין חשש, אנחנו כל הזמן בודקים את האזור, אתה יודע" הניף
מארק את ידו בביטול, "תקשיב לי, אבני יקירי, אתה מבחירי הארגון ואנחנו
מאוד נהנים משיתוף הפעולה איתך. המנהיגים משבחים אותך ורוצים
לקדם אותך הלאה".
בנימין אבני חייך בתודה, "מקסים, אני שמח לשמוע, אתה יודע ניצן בא
לבקר אותי".
"כן, ניצן, הבחור המקסים, איך היינו רוצים לקדם אותו, הוא לא נמצא
במקום שמתאים לכישרונות שלו".
"הוא כאן".
"יפה גם אני כאן, תקשיב לי אבני", הקול שלו התחדד, כמעט לחש, "אנחנו
צריכים לגרום לו להיות במקום גרץ, הזמן דוהר לחינם, למה אנחנו מחכים?
צריך להעיף את גרץ".
ניצן התנשם עמוקות, הוא עמד בפתח החצר, מקשיב, הכוסות שבידיו רעדו.
אבני סימן לו להיכנס לבית, הוא נותר לעמוד מאחורי הווילון, מאזין ברטט.
"גרץ הוא אדם חשדן, ניצן קל יותר. איך קראת לו? חיימוביץ? חחח… אתה
גאון ידידי. אנחנו צריכים שהוא יהיה החתן של גפנר, הוא צריך להיות
המנהיג של האנרכיה המטופשת הזו… אתה מבין?"
מה הולך כאן? ניצן חש שהוא משתגע.
אין עוד מלבדו, אמר הרב בהרצאה אחרונה שהשתתף בה.
אין כח העולם מלבד כוחו של ה'.
מארק הוא סך הכל בובה על חוט, כמו יתר באנשים, ה' הוא טוב, ולמארק
אין כוחות בכלל.
למרות המחשבות שחלפו בו ביעף, הוא חש שהוא ממשיך לרעוד.
בנימין אבני הפנט אותו, שיחק לו ברגשות, הוא חשב שהוא אוהב אותו,
אבל הם ארגון כלשהו, שמשתמש בו עבור מטרות לא ברורות.
מה הולך כאן? מי יכול לתת לו עצה טובה?
"אני רוצה שניצן יהיה במרכז, גרץ מוכיח שהוא האדם הלא נכון, צריך
לסלק אותו, לגרום לו להיעלם. ניצן יתפוס את מקומו, גרץ כבר לא
אקטואלי מעתה והלאה, שמעת?"
"אני מבין, מארק. אתה רוצה שאכין תוכנית? אתה יודע שצריך להעביר
לניצן את הסמכויות של גרץ, בשביל זה צריך שיתוף פעולה עם מילאן
בלאץ, מארגון שחרור עולמי".
"הכל יתבצע בקרוב, אנחנו עובדים על זה, אנא ממך, הכן את ניצן לתפקיד
החדש שלו".
*
היא יודעת שעיניה משקפות את עייפותה הרבה. היא לא רוצה ללכת היום
לקמפוס. היא לא מנהיגה, רק מוגת לב, שלא מוכנה להסתכן בגלל חשש
מרוחק מהמשטרה. אבל היא חייבת לגלות להם את תכנון הטרוריסטים.
ואם יזלזלו בה? ואם יתחילו לעקוב אחריה? מה היא, חיה בשלטון של
הקג“ב?
מצד שני מי אמר שרק תחת השלטון הסובייטי היה מעקב אחרי אזרחים
שעושים בעיות?
אולי הם יתייגו אותה? יעקבו אחריה? מי זה הם?
דמותו של העוף הדורס המסתיר עין אחת בכנפו עלתה מול עיניה.
האם יש משהו שהאזרחים הפשוטים אינם יודעים?
מה זה יכול להיות?
הבית היה שקט, שקט מידי, קרן דקה של שמש נכנסה מבעד לתריסים
המוגפים.
היא רוצה לזרוק את המסך, לחזור למוטב, לומר לחמותה שהיא מצטערת
על הכל. היא לא יכולה.
הטלפון צלצל, מוטי היה על הקו.
קולו נשמע שקט: "את בבית? לא הלכת ללימודים?" שאל.
"אני נשארת בינתיים", השיבה, "אין לי כח ללכת עכשיו, אולי אצא מאוחר
יותר".
"טוב, אנחנו צריכים לראות מה הלאה", אמר, "את יודעת שאמא שלי
לטובתנו".
"נכון, הכל בסדר, אני פשוט עובדת כרגע מול המסך, תגיד לה", השיבה
בעודה שמה בכוס גדולה אבקת קקאו וסוכר, "תגיד לאמא שלך שהיא לא
צריכה לדאוג. אני עובדת מהמחשב, ממש כמו גרפיקאית או סופרת".
מוטי שתק לרגע ארוך, "את לא עובדת, זה טאבלט ולא מחשב, וזה אינטרנט
לכל דבר, רבקה. את יודעת שאינטרנט לא אמור להיכנס אלינו לבית,
ולמרות זאת הכנסת".
דמותה של יונית הופיעה מול עיניה של רבקה, "זו היתה המשימה שלי",
התבלבלה, "מוטי, אתה לא סומך עלי?"
"רבים חללים הפילה, ועצומים כל הרוגיה", ציטט מוטי, "מה יש לבית
השלו שלנו למסך המטופש הזה? אני רוצה בית רגיל, לא כזה שמכניסים
את העולם שבחוץ לבית פנימה".
רבקה שתקה לרגע ארוך, "התנערי מעפר קומי", לחשה לעצמה ובקול
אמרה: "מוטי, אני מספיק חכמה, אני אוהבת את התורה ואת המצוות, לא
חושבת לעזוב את התורה בגלל העולם שבחוץ, אתה לא סומך עלי? אני
קלת דעת בעיניך? אתה באמת חושב שמסך יגרום לי לעזוב את הערכים
בהם אני מאמינה?"
"אל תאמין בעצמך עד יום מותך", אמר מוטי.
"אני מוכנה לכתוב את המילים הללו על המסך, לזכור כל יום את העובדה
שהחיים מוגבלים וצריך לנצל אותם לטובה", אמרה רבקה.
מוטי שתק לרגע ארוך, "זה לא רק זה, רבקה. זה המסך, זה לחיות חיים
כפולים. את יודעת שבמוסדות הלימוד לא מסכימים אינטרנט? את מסוגלת
לחיות עם זה בשלום?"
היא נאנחה, איזה ויכוח מייגע ומוזר, "אני מסכימה שמסך הוא צרה צרורה,
מצד שני יש בו גם דברים טובים" אמרה ולגמה בזהירות מכוס המשקה
שהכינה לעצמה.
"לא מעניין אותי מה הדברים הטובים, אני ממהר לעבודה, בבקשה תעדכני
אותי מתי את מוציאה את המסך, אנחנו רוצים לחזור לבית", אמר בקוצר
רוח, וניתק את השיחה.
דמעות בלתי רצויות הציפו את עיניה של רבקה.
זה לא רק מוטי, זו גם אמא שלו, זה הגיסות שלה, וכל העולם מסביב.
דעתה מאז ומעולם לא נחשבה יותר מידי. מוטי התנהל בחוסר הגינות
נגדה, לקח את הילדים לבית אימו, בטח כולם מרכלים עליה שם… או
אפילו השתיקה שלהם, אם הם יחליטו לא לדבר לשון הרע…
היא אינה מסוגלת לשאת את גודל הבושה, למה לא דנו אותה לכף זכות?
כמו על אוטומט, ניגשה אל המסך, פותחת אותו ומעיינת שוב בתוכן
המטריד, האם מוהמד ברגות הוסיף תוכן נוסף?
חבריו בפרופיל כתבו לו תשובות, רמזים וחידות, זה קשה להתמודד עם
חוסר וודאות, היא המשיכה לשוטט בתוכן במסך, מבינה לאט לאט מדוע
חמותה מתנגדת ושוללת שימוש באינטרנט.
זה כל כך מושך את הנפש, כל כך גוזל זמן, מי ישיב לה את הזמן שהיא
גוזלת מעצמה?
צלצול טלפון נשמע, היא מיהרה לענות, דודה חנה.
"מה שלומך רבקל'ה? את פנויה מחר בבוקר? יש לנו טיול מחר עם
המועדונית, את יכולה לבוא איתי ללוות אותי? שושי שלי ביטלה ברגע
האחרון יש לה עבודה דחופה פתאום. את יכולה לבוא?"
השאלה נפלה עליה בהפתעה.
"המ… אני…". היא התגמגמה.
"נו, תעני לי כן, אני מוכנה לשלם לך על יום עבודה".
"אני בלימודים דודה חנה", הבהירה רבקה.
"אז קחי יום חופש מלימודים, זה בריא לנפש", הפצירה הדודה.
רבקה שתקה לרגע ארוך, המילים "זה בריא לנפש" היו מדויקות עבורה.
"אבוא איתך, דודה, לאן הטיול ומה צריך להביא?"
"הטיול הוא למוזיאון היסטורי בדרך לחיפה, ולפארק גדול, יהיה כיף",
אמרה הדודה ברוח צעירה.
"תביאי ממתקים בריאים, אוכל, שתיה וכובע שמש, וכמובן אישור
מההורים", הוסיפה דודה חנה, אחות סבתה, בחיוך.
רבקה לא יכלה שלא לצחוק.
"אבוא דודה חנה, יהיה כיף", אמרה
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
