הטור הזה הינו המשך של טור שהיה כאן לפני כמה שבועות, טור בו פגשתי את הרבנית נאכע הורוויץ בת המאה, מעדכנת רק עבור מי שלא היה: בפגישתנו עלתה השאלה, "איך אחרי השואה רבים מהמשתחררים נהיו
חילוניים מדוע, יוצאי מנהרות עזה השתחררו יותר ויותר מאמינים". הרבנית נתנה תשובה נפלאה, ודאי, בתור אחת שהייתה שם, ואמרה, שבמחנות באירופה, כמו הסיסמה הנוראית שבורזלה על השערים השחורים בכניסה, "העבודה משחררת", העבודה גם ניטרלה את כוח המחשבה, ואילו בזמן הארוך במנהרות עזה, ישבו החטופים ללא מעש, מה שאפשר להם לגלות את עומקי הנשמה.
מאז פתחתי לעצמי אוסף מחשבות על תופעות חברתיות רחבות, מוזמנים להוסיף את שלכם בעניין מה קורה כאן בתנועת הקירוב של עכשיו:
(מעבר לחיפוש משמעות, ולידיעה שאם רוצים להרוג אותנו בכל דור ודור כי אנחנו יהודים, לפחות נדע מה זה להיות כאלה).
- החינוך החילוני מלמד את תלמידיו באדיקות עיקרון 'חשוב': תהיה עצמאי בדעותיך, ביקורתי, יצירתי, כך שזה מיוחד ושונה להיות בדור הזה פתאום דווקא: דתי. אחר. שונה. מחדש. כשאנחנו חזרנו בתשובה, זו הייתה בושה ונכלמות, היום זו זכות של בחירה ומהות.
- מצד שני, גם באקדמיה יש נטייה לגיטמית ומדוברת לחזור אל קלישאות, לבחון שוב בהערכה, מסורות. ברור שליהודים רחוקים תמיד תהיה העדפה לחזור אל הודו וסין ובסוף הסיבוב רק להבין, שאצל התורה של עצמך היה הווה ויהיה, הכל. על הלונג, זה רק יתרון. תורה אינה אופנה שחולפת. קחו את הזמן תבואו בנחת.
- מכאן, שכל החינוך של "תהיה מיוחד", "תמציא את עצמך מחדש", "צא משבלונות", "קידוש היצירה והאומנות המקורית", השמירה המכילה על "אתה ודעתך", מגיעה לטובת המתקרב בתשובה. העובדה הזו מקלה על החוזר, אבל מקשה על מי שמהלל את הסגידה ל'הכל מותר', שפתאום מבין שכל כך הרבה בחירה חופשית יכולה להיות גם בומרנג. ילדים מבקשים הביתה. גבולות. תגידו לנו מה לעשות.
- זה דור שמחפש מקור. זה דור שיודע לחקור. מרוב סרטונים ועשר שניות של מסר, הוא מבקש הפוך- תנו לי אמת חזקה בסלע. כשהוא מגלה את היהדות ומבין שהיא שלו – הוא מתרגש.
- כשהוא מגלה שכל מה שחסכו ממנו, ואמרו לו 'הדתה' 'הדתה', הוא נע בין כועס למאוכזב, לבין, "תנו לי בכוחותיי לחקור את אבותיי, הרי לימדתם אותי שאתם לא מושלמים, תנו לי לבדוק מה היה לפני ולפנים".
- ילדים טובים מבתים חילוניים, כמו אח שלי המתוק, וגם אני בעצמי, חונכנו לאהוב. את כולם. כשאוהבים את כולם ורק על חרדים יש מה לומר, זה זועק וגורם סקרנות. "למה דווקא אותם?"
- אז חינוך טוב יוצר סקרנות. וכשאתה באמת מסתקרן ומבקש ללמוד על תולדות עמך, אתה מגדיל את עצמך. סקרנות היא האומץ להגיד "אני לא יודע. ורוצה שכן, ומכאן אני לומד עליכם, ומגלה עובדות חדשות".
- סנוביות של כל מיני חוכמולוגים מוכחת כמתאימה לקומץ פילוסופים שחושבים שרק הם מנהלים את העולם. מסתבר שעם ישראל חי. והוא פשוט. מאמין. קיים. בלי. לפחד. כלל.
- "אוריינות נשמה". יש מושג כזה, חפשו. לנשמה יהודית יש אותיות משלה. אם לא ילמדו אותה לקרוא, היא תחפש מורים משלה.
- בשואה, היה ניסיון לפני ואחרי, להיות דומים, כיהודים חסרי בטחון למשכילים, להשתלב בסלוני האינטלקטואליה של וינה וכו', שמענו. הכנים שבהם היום באומץ אומרים, יש בחוכמת התורה שלנו, את כל מה שאלה אחר כל יאמרו. יותר ויותר מקוריות ורעיונות, מתגלים שהיו כתובים כבר, במסכת אבות.
- בשואה, אז, לא היה בית לחזור אליו, לא משפחה, לא חיבוק, לא מרק, לא ידיעה שיש מישהו שמחכה לי. ההבנה השורדת הייתה: אני לבד. אני צריך לעשות.
- עכשיו, גם בתוך ימים קשים בשבי, לפי מה שמספרים אלה שחזרו, מה שהחזיק אותם הייתה הידיעה שמחכים להם, שיש בית, ויש מדינה, ויש צבא, אבל יש עוד משהו, כי כל זה לא מספיק, יש אמונה. יש תורה. יש ידע יהודי סודי, עמוק וקסום, שהוא גם שלך. אתה לא חייב 'לעשות', את יכול להתרכז במחשבת 'להיות'.
- יותר מדי שכל ושכל ומעט מדי נשמה ולב. מה קורה כשדור מגלה מה מרגישים, כשפני ד', אליך מאירים.
- הגדולים והמבינים סיבכו כל כך את הפוליטיקה, שלנוער כבר מזמן נמאס להתעניין בה.
- התקשורת החרדית והחרדים הפסיקו להיות אפולוגטיים. זאת התורה ואנחנו מקיימים אותה. נקודה.
- כל הארגונים שהתיימרו לקחת את העניינים לידיים ולעשות יותר טוב ממה שהיה כאן לפני, מתעייפים, כמה אפשר לעשות עבור אחרים? תראו לי תפילת מנחה אחת שחרדי אחד הפסיד בגלל אזעקה אחת? תראו לי שבת אחת שלא נשמרה בגלל קורונה? אנחנו אולי נראים כמעצבנים, אבל אנחנו מתמידים. דורות. רבים.
- הפחד הגדול מדת הוא הפחד מלקיחת ה"חופש". מחקרים חדישים מראים שה'חופש', 'חופש', כל הזמן, כמו בחינוך למשל, גורם לחוסר התקדמות. גבולות נותנים יכולת התפתחות. גם לחץ, במידה, וגם קצת קשיחות, קלה. אין יציאה בלי מיצר.
- AI, פייק ויכולות חדשניות, רק גורמים, להיפך, לחיפוש אותנטיות. אצל החרדים מוצאים אותה. בבקשה מכם, אל תשתנו.
- "אמא", אומרת לי ליבי, "מה את מתאמצת וכותבת? ימות עקבא דמשיחא, כמו שכתוב בגמרא, ככה זה נקרא".
האמת? צודקת הילדה. ככה נראים יהודים אמיתיים.
מי צריך הסברים?
מצאת טעות בכתבה? יש תוכן שאינו ראוי ? כתבי לנו בלחיצה כאן
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
