כשהילדים שלי היו קטנים
הרגשתי תחושה מאד ברורה של בטחון:
"הם יגדלו בדיוק כמו שאני אחנך אותם"!
אמרתי לעצמי.
אני זוכרת שאבא שלי צחק ואמר "הלוואי, את יודעת שדברים
לא תמיד עובדים כמו שאנחנו רוצים",
ואותי נפגעת וחושבת שהוא פשוט
לא סומך עלי מספיק.
מה זאת אומרת תחושת בטחון?
היו לי מחשבות מאד ברורות בנוסח של:
"אני לא אחזור על הטעויות שעשו איתי"
(כל ילד אומר את זה)
"אני אשתדל יותר"
"אני אשקיע את נשמתי"
"אני אתפלל, אני אלמד"
מה כבר יכול להתפשל, מה?
דבר אחד לא לקחתי בחשבון:
לא הכל בשליטה שלי.
שליטה זה עוגן, שכל אחת רוצה להטיל
במים הסוערים של החיים:
עוגן של יציבות, של אחיזה,
של ידיעה ברורה: מה אמור לקרות כתוצאה מ…..
אחת רוצה לשלוט במה שהסביבה תחשוב עליה,
השניה לשלוט בגודל המשכורת שלה ולכן תעבוד עד צאת הנשמה,
השלישית רוצה להחליט עם מי הילדים שלה יתחתנו
והרביעית פשוט רוצה שכולם יעשו מה שהיא רוצה.
שליטה.
יש כל מיני תקופות בחיים.
הייתי מחלקת אותן לשלוש עיקריות:
תקופת בראשית
תקופת המבול והתיבה
ותקופת "לך לך".
בראשית- השנים הראשונות:
הכל נראה מבטיח וזוהר.
הרגשה שזה יימשך ככה לנצח. אלא מה?
הזוגיות, הנעורים (!!!!) הכח הגופני (…)
הילדים החמודים …. הפרנסה והבריאות.
מה השאלה בכלל.
האמירות הגאות של שנות הנעורים:
"אצלי זה יעבוד אחרת"!
"אני לא אהיה כמו אמא/ אבא/ אחותי"
אני אצליח היכן שאחרים נכשלו
אני לא אחזור על הטעויות שעשו איתי
ואני, ואני ואני….
אה.
האגו הבראשיתי הזה
שנותן לנו את הכח לפרוץ, לרצות,
לא לפחד, לפעול, וגם… לטעות.
זוהי דרכו של עולם. ככה בדיוק לומדים.
ואז, איכשהו, ברגע המדויק לכל אחת,
תמיד יגיע המבול.
היום, ממרומי גילי כבר הבנתי, שזה חלק מהתסריט
זו לא טעות, זה לא קורה רק
"למי שנגזר עליו יסורים, נעבעך…"
זה ממש חלק מובנה מהתהליך. אין אופציה אחרת.
צריך שהעולם הקודם ייחרב במידה מסוימת
כדי שיוכל לצמוח כאן משהו בוגר וחדש.
המבול הפרטי שלנו תמיד יפתיע:
בעוצמה שלו, בכח שלו לערער סדרי בראשית
בפתאומיות בה הכל משתנה.
ועלינו לעבור לשלב ב':
מבראשית- לתיבה.
כשעוברים משבר ובלבול,
זה הזמן להתכנס פנימה, לסגור את הדלת בעדינו
ולעשות בדק בית בכל הקומות:
של בני הבית,
של המאגרים שלנו
וכן, גם בזבל.
לבדוק מה באמת "מריח".
מה אנחנו סוחבים איתנו
ואוגרים, ומעמיסים ובאמת הפשוטה- פשוט מיותר
והגיע הזמן להשליך החוצה.
אם ניקח את הסיפור שלי כמשל מייצג-
כשהמקרה עם הבת הגדולה שלי התפוצץ
היו גלים סוערים של טלטלות,
ים של דמעות,
ולאחר ששקטה הסערה,
ועבר זמן
יכולתי להסתכל אחורה ולראות
שהיו גם המון מתנות והארות
שעזרו לי לשחרר:
דפוסי התנהגות וקיבעונות חשיבה.
שהסערה הזו עזרה לי להשליך, לשחרר
ולצאת אחרת מהתיבה.
כן, כל מבול, מביא איתו עולם נקי יותר
טהור יותר. בשל ומוכן לחיים חדשים
עמוקים יותר, שולטים פחות.
נח גם הוא יצא מהתיבה.
אך שם נגמר הסיפור של נח
כי החיים דרשו התנהלות אחרת
"של אחרי המבול".
ושלא נבין לא נכון,
אי אפשר להתקדם לשלב הבא
לפני שעברנו דרך נח.
ללמוד להיות עמיד, להיות חזק
מול דור שלם שטועה
מול מבול ששוטף, ומכלה.
לפתח חוסן ועוצמה אמיתית
יראת שמים איתנה ופנימית.
כי כשיוצאים מהמבול (ועד המבול הבא…)
זה הזמן לעבור plan c
"לך לך"!
אחד היה נח בדורו.
כל העולם חי בהפקרות מזעזעת,
והוא "נח איש צדיק היה בדורותיו".
זו גדולה ענקית לעמוד אחד מול כולם.
אך הוא היה –
צדיק לעצמו, ולא צדיק לדורו.
צדיק לעצמו ולא לדורות שאחריו
(אור החיים הקדוש).
ומדוע?
כי להיות אשה יראת שמיים, זה חשוב ונפלא
זה יכול להציל אותך מהבול הגדול בעצמו.
אבל אם אין לזה המשכיות
אם זה לא משפיע על אחרים,
וזה נע סביב עצמי, זה לא מספיק.
הגיע הזמן לגדול.
מאד נוח להישאר באזור הנוחות
דהיינו לחשוב כמה אנחנו בסה"כ אדם פרטי
ומה כבר יש לי להגיד
ומי בכלל יקשיב לי
ומי אמר שהנוכחות שלי משמעותית?
גם אני חשבתי ככה,
כשהציעו לי לחלוק את התובנות שלי עם אחרים
או לשתף טורים שכתבתי (לגמרי למגירה!)
או לדבר בפני קהל ולומר כמה דברים
כי מי אני בכלל, עוד אדם אחד על הקוסמוס.
הקטנות הזו, מאד נוחה.
היא משאירה אותי במרחב הבטוח
בו אף אחד לא מבקר אותי
או חושב עלי דברים לא מחמיאים
או שופט אותי
או מצפה ממני להמשיך ככה גם הלאה.
זה נוח.
אבל זה לא מקדם.
הצמיחה שלנו, מה לעשות
עוברת דרך "אחד היה אברהם".
השלב הבא, אחרי המבול
זה ללכת הלאה, ולעזוב את התפיסות המגבילות
של התרבות ממנה הגענו,
של הילדות בה גדלנו,
של תבניות החשיבה בהן עוצבנו,
ולהתחיל לשכלל את הבחירות שלנו
כך שישפיעו לטובה גם על אחרים.
לא רק על עצמינו.
נח הסתגר בתיבה.
אברהם האיר לכל מי שבא איתו במגע
(ותראו מה קרה כשהוא ניסה
להכניס פעם אחת את שרה לתיבה, זה לא נגמר טוב…).
להיות יהודיה,
זה הרבה יותר מלהיות צדיקה,
להיות יהודיה, זה להיות אבוקה מאירה
לכל הסביבה.
זה להשאיר בתיבה את כל התירוצים של
"זה לא בשבילי"
"מה שיש לי לומר לא משמעותי"
"אני לא רבנית (גם אני לא!)"
"מה כבר יש לי לתת לאחרים"
ולצאת לחירות אמתית של השפעה לטובה
כך שכל מי שרואה אותך
מתאהבת במי שברא אותך ובמה שאת מייצגת,
מקבלת כח והשראה ורוצה "גם".
אנחנו בתקופה של מבול מבחוץ
ומבול מבפנים
בלבולים, טשטוש גבולות
חומר שמציף ורוח שמטלטלת.
אין לנו את הפריווילגיה להישאר קטנים,
לכל אחת מאתנו יש לה מה להביא
ולכל אחת יש קול ייחודי
שמחזק, שמרפא, שמושיט יד
למישהי קרובה,
צוהר של אור,
עשי לתיבה.
לתגובות ולהצטרפות לקבוצת המייל כתבי ל:
[email protected]
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
4 תגובות
גם לי יש ניסיון עם בחור מתמודד.אי אפשר להתעלם מ"מה יגידו" כי גם אנשים קרובים "מתענינים "כדי להתפלל עליו.זה לא מוסיף רוגע.הקו שנקטתי זה רק בלחמם ויש תקוה שיחזרו..לשלוח אוכל חם של בית.להתעניין לגלות אהבה אף על פי ולמרות וזה שומר על הניצוץ שיחזור.בתפילה ושבו בנים לגבולם
ואו אמא אמיצה ומדהימה!
הכי חשוב לשמור על קשר טוב עם המתמודדים.
מצמרר, ונכון.
כמה נכון.
ועצוב מאד מאד.
ימות המשיח כאשר בנינו מותרים על דרך הטוב. האמת תחושתי היא שפשטנו רגל בחרדיות. צריך חשבון נפש כללי. איך רבים וטובים וטהורים מוותרים. יש תשובות ויש על מה לדבר. אבללללל חשוב שכל אחד מאיתנו כציבור. יעשה חשבון נפש ויחשוב. לא ללכת כעדר. לעצור ולנבור באמת.. הרי כל אחד נתקל בתופעה אז כנראה כולנו חלק. נבדוק מה נתקן כציבור כדי שהילדים יאהבו להיות חלק. שירגישו שאי אפשר לעזוב כזו חברה מיוחדת ואמיתית.
רוב הנושרים אמיתיים אז לא בגלל האמת הם עזבו….
באהבה וחיזוק לאם היקרה ולכל האמהות הכואבות בתהליך..