סטודיו אילה ואתר קול כבודה מסכם את מיזם "תהיי טובה תהיי אמיצה, תהיי את". לחצי כאן לקריאה אודות המיזם
המיזם תומך ומציף שיח על חרמות והתמודדות חברתית. בשבועות האחרונים תיבות המייל שלנו התמלאו בסיפורים, והן תיבות המייל יכולות להכיל כמעט הכל, אבל הלבבות שלנו נצבטו. בחרנו מספר שיתופים שכל אחד מהם ראוי להיות פוסט בפני עצמו. אך מפאת קוצר הזמן נעלה אותם כולם יחד. וגילינו גם הרבה מאוד תקווה!! ולבבות גדולים שהיו שם עם מוחרמות…
שיתוף ראשון: "זה נורא להיות לבד בודדה בכיתה שלמה"
"אני כיום נשואה ואמא לילדים תודה לה
כשהייתי בתיכון היתה לי רק חברה אחת או שתיים היה לי מאוד קשה
בנות ממעמד הגבוהה מבתיהם עשירים לא יתייחסו אלי ולא רצו להתחבר איתי
אני זוכרת בפתיחת השנה כולם ישבות בכיתה כל אחת ליד חברתה ואני לבד לבד בשולחן
ממש התביישתי לא ידעתי איפה לקבור את עצמי יצאתי מהכיתה בוכה שבורה
חזרתי הביתה ולא רציתי לחזור יותר לביס
הבושה היתה גדולה מידי בשבילי
לא יכולתי לשאת זאת
בסופו של הסיפור זה נודע למורה מורה העבירה ילדה לצידי
זה נורא להיות לבד בודדה בכיתה שלמה
אין עם מי לשחק ללמוד לבוא אחהצ
זה טראומה לכל החיים אני לעולם לא אשכח
מקווה שיהיה מודעות הפרסום לגבי חרם חברתי
ורק אהבת חינם בין אחד לשני עזרה ואחוה
וכל אחד ירגיש את השני ויושיט יד לעזרה
שנזכה לאהבת חינם ולבנין בית המקדש ".
שיתוף שני: צלקת עמוקה
שלום
הבת שלי עברה חרם בבית הספר במשך שנים
היום ברוך השם היא נשואה ואמא לילדה מתוקה
ואני תוהה איך אפשר לטפל בכאב הגדול שחוותה אני בטוחה שנשאר לה צלקת עמוקה מהשנים האלה…..
שיתוף שלישי: ההתמודדות שעברתי חקוקה בתוכי ומשפיעה בכל יום מחדש, הייתי הרבנית..החכמה…לא חברה..
ב"ה, ראיתי את הקריאה שלכן, והנושא שבוער כל כך בליבי יצא מאליו. גם אם לא תפרסמו,הלוואי ויהיה לתועלת.
אז היום אני בת 29 נשואה באושר ב"ה ואמא לשישה מתוקים. מחנכת בכיתות י"א י"ב בתיכון הקהילתי.
ההתמודדות שעברתי חקוקה בתוכי ומשפיעה בכל יום מחדש.
גדלתי במשפחה אוהבת ותומכת מאוד, רגישה ונותנת.
אני הבת הגדולה, מעלי יש בנים וכנראה שהיה חסר לי קצת כישורים חברתיים. באתי מרקע קצת שונה מחברותיי לכיתה. הייתי הרבנית..החכמה…לא חברה.
אבל סבלתי כל כך. לא הצלחתי להיכנס לחברה הכיתתית. החברה אוהבת את הדומים. את אלה שמשדרים על אותו גל. ואני לא הצלחתי.
בכיתה ה' ו נקשרתי לחברה מסוימת אך בכיתה ז' חברותיי התחילו לחוות את משבר גיל ההתבגרות מבחינה רוחנית ואני, ששמרתי על עצמי, וכנראה גם שידרתי לחברות מסרים מוכיחים… שערי החברה שוב ננעלו בפניי.
אני זוכרת את היום שעמדתי מאחורי הדלת ושמעתי את הבנות מדברות עלי. הצבועה, המתחסדת
ואני לא הייתי צבועה! גדלתי במשפחה איכותית במיוחד, רבנית.וזו הייתי אני. החוסר אונים מול כיתה שהחליטה נגדי באחת. ההרגשה המשפילה, האבודה, נמצאת בתוכי עד היום. לא מצאתי את עצמי.
עברתי הרבה. עבדתי על עצמי.המצב השתפר, אני מודה לה' על המשפחה שלי, שהיוותה חממה אמיתית עבורי
כעבור ארבע שנים בסמינר למורות- שהאוכלוסיה בו היתה איכותית הרבה יותר הצלחתי לאט לאט לבנות חברות אמיתית.
טיפלתי בעצמי בC.B.T. נישאתי ב"ה לבחור למדן, ירא שמים ובעל מידות. ואני מרגישה שהחויה הזו שעברתי הצמיחה בתוכי חלקים מדהימים, של חמלה, רגישות לשני, נתינה ואיכפתיות. אני אמא מאוד טובה לילדיי, ואמא לא פחות טובה לתלמידותיי.
אבל, היא שיכנה בתוכי גם חרדה.
החרדה החברתית.
עד היום בסיטואציות חברתיות (ישיבה בחדר מורות, שיעור שכונתי, תור בטיפת חלב, ישיבה בגן משחקים)
אני מבולבלת מעט, חוששת לדבר, מנתחת את היחס ביני לבין הפרטנרית, חוזרת הביתה ומעבירה במוחי את פרטי השיחה ומנתחת כל הגה ואות.היום כבר טוב הרבה יותר
גם זו לטובה. כואב אבל מצמיח
וכשאני היום מלווה תלמידות בשלב כל כך מהותי, אני משתדלת לראות אותן. כל אחת כעולם
ולוואי שיפסיק הכאב ותצמח גאולה.
שיתוף רביעי: דאגתי שהיא לא תהיה רגע אחד לבד, עמדתי לצידה בכל מצב, וכן, לקחתי את הסיכון שגם אני אוחרם, ואפילו שיחרימו אותי במקומה
שלום,
לי יש סיפור ממקום קצת שונה.
אחותי הקטנה והמתוקה, היתה בכיתה ד' כשזה קרה גם לה.
היא הייתה ילדה מוצלחת ואהובה מאוד בכיתה, ואז קמו כמה בנות מהאמממ, בוא נקרא לזה בריוניות של הכיתה ובודיעו שיש עליה חרם.
זה היה חרם מסיבי ומפחיד ובאמת שרוב בנות הכיתה ממש לא דיברו איתה מילה.
בבית, אנחנו האחיות הסברנו לה שכנראה היה אכפת להן מאוד שהיא מצליחה ואהובה.
החרם התמשך מעבר ליומיים ואפילו שבוע, אין לי מושג איך היא נגמר אם בהתערבות או לא.
היא יצאה מה חזקה,ואני יצאתי נחושה!
כעבור שנה החרימו בת בכיתתי, ואני, שהייתי גם ילדה קטנה הלכתי נגד כל בנות הכיתה: החזקות, הנחשבות, החמודות וכל השאר, ופשוט נהייתי חברתה הטובה.
דאגתי שהיא לא תהיה רגע אחד לבד, עמדתי לצידה בכל מצב, וכן, לקחתי את הסיכון שגם אני אוחרם, ואפילו שיחרימו אותי במקומה.
זה לא קרה.
מה שכן, גם אני קיבלתי כוחות, לעשות תמיד את מה שנכון, לא לפחד מאנשים, ולדעת שאני חזקה ויכולה.
ב"ה.
תודה רבה.
שיתוף חמישי: גם אצלינו התופעה הזו קיימת!
ערב טוב,
תודה על המיזם החשוב!
באחד העיתונים החרדיים התייחס כותב למדליקת המשואה השנה
וכתב משפט מעין "ב"ה שאצלנו התופעה לא קיימת…"
ורציתי להגיב- הי, קיימת לגמרי!
אולי בצורה וצבע שונים, אבל קיימת!
אז הנה השיתוף שלי, כמובן רק בעילום שם!
אז גם אני עברתי סוג של חרם מתמשך
בכיתה ט' חברה חשפה אותי לסיפורים מזעזעים אודות חברות משותפות
שכנעתי אותה שהיא חייבת לספר לצוות,
בטעות אותן בנות שמעו מה עשיתי
ומכאן הדרך היתה קצרה, קצרה מדי לצערי
לחרם כיתתי, נידוי והשפלה במשך תקופה ארוכה
אחת מהן היתה רודפת אחרי הפסקות שלמות, צועקת ומשפילה
טובות הלב בכיתה ניסו לעזור לי ע"י שכנוע "תתנצלי והן תסלחנה…"
להתנצל על מה? על זה שחשבתי שהמנהלת צריכה לדעת שיש לך חבר????
מה שהיה קשה מכל זה שפתאום גם בנות טובות, ובעצם כולן
התרחקו ממני, גם אם לא בצורת חרם מוחלט בלי מילה
אך בהחלט מצאתי את עצמי בודדה מאד.
כך עליתי לכיתה י'
ועד סוף התיכון, גם כשב"ה כבר התאוששתי והשתלבתי יותר בחברה
חזרתי לחייך,
אבל חוסר הבטחון ליווה אותי והקשה עלי מאד לנהל קשרים יציבים.
פעם, אחרי כמה שנים ישבתי עם חברה טובה והיא דפדפה באלבום התמונות מסמינר
והיתה פשוט בהלם לראות שברוב התמונות אני מופיעה לבד…
אולי הייתי קצת עמוקה וחושבת מדי,
אבל אין לי ספק שאותה התחלה אומללה הסלילה אותי לשולי החברה.
ב"ה חוננתי בכישורים רבים, ביכולות תקשורתיות
היום אני בתפקיד חינוכי-ניהולי
ועדיין, כשאני נזכרת בשנים שלי בתיכון
עולה בי כאב גדול.
במפגשים שלי עם נערות אני מנסה להרחיב את נקודת המבט שלהן, לקבל ולהכיל כל אחת
עם המורכבויות והשוניות, לעדן את הדיבור- לא פעם מרוב רצון להיות במרכז בנות משתמשות במילים מדי חריפות "מצחיקות", מזלזלות או מגוננות על עצמן על חשבון אחרות.
אני מעריכה מאד בנות ששמות לב לאלה שבשולי החברה, מנסות לקרב
אבל הרבה יותר את אלה שבוגרות מספיק
כדי להבין שכל אחת מקסימה בדרכה, חכמה, יפה ומושלמת.
שיתוף שישי: אני הייתי הכבשה השחורה של הבית,אחרי הנישואין, האמא שלי בשיתוף האחים הגדולים, עשו עלי 'חרמות שקטות'
שלום,
אנחנו זוג בני 40 פלוס, שנינו מגיעים ממשפחות גדולות של בלע"ה למעלה מ10 אחים ואחיות, ואנחנו עברנו במשך שנים חרמות "מושתקים" וחרמות גלויים, עד שנאלצנו בהוראת רבנים ובעלי מקצוע מוסמכים לנתק קשר לגמרי עם אחת המשפחות במלואה.
אני הייתי הכבשה השחורה של הבית (ב"ה אני לא אדם מסכן, ומכיוון שזה היה מגיל קטן, לא התייחסתי לפגיעות והצקות אף פעם, את ההגדרה שאני "הכבשה השחורה" של הבית, שמעתי מחבר משותף שלי ושל אחי לפני כ15 שנה! אבל זה לא שינה לי את היחס כלפי המשפחה, כי כבר הייתי עם הגנות להצקות).
אבל אחרי הנישואין, אמא שלי בשיתוף האחים הגדולים, עשו עלי 'חרמות שקטות' (אם הם מגיעים לשבת, אנחנו לא באים… והיה גיבוי מאמא שלי שיכלה להתקשר ביום חמישי להגיד שאוי ויי אין מקום השבת אז אולי תוותרו? וכן על זה הדרך מלא דוגמאות שלא ספרתנו ולא התייחסנו).
והיו החרמות מלאות, של לא מתייחסים ולא מגיבים ולא מדברים, הם היו בעיקר על אשתי, שמכיון שלא גדלה בג'ונגל הזה, היה יותר קל לפגוע בה…
ואנחנו, בהמון מקרים, באנו לאמא שלי ואמרנו לה: תראי מה עשו…
והיא? אתם מדמיינים, תוציאו לכם את השטויות מהראש ועוד שקרים וכאלה כיד הדמיון הטובה.. עד כדי שאפילו הפכה את זה שאשתי אשמה… כי אשתי העיזה להגיד לגיסה שקמה ועברה מקום כשאשתי התיישבה שזו התנהגות מגעילה…
אז אשתי אשמה.
בקיצור, ב"ה לפני כשנה ניתקנו קשר, ויש חרם מהאחים עלינו, למעט אח אחד שגם סבל מאוד והוא בקשר איתנו..
איך שורדים?
יודעים שהל ממנו והכל לטובה.
אבל אכן, פגיעות חמורות שאין חמורות מהן.
המיזם הגיע לסיומו, ביום גדול זה נאחל לכל אחד ואחת שנזכה ונראה מעלת חברינו ולא בחסרונם, שנזהר על הלבבות שמקיפים אותנו. כתוב שאדם יתבע בעתיד על המילים הלא טובות שאמר לחברו, אך גם על המילים הטובות שיכל לומר ולא אמר!!
הלוואי ונזכה.
לאתר של אילה עטיפות: https://ayala-design.co.il/
חלק מהשיתופים קיבלו 10% הנחה באתר של אילה כהוקרה על האומץ שבשיתוף
נ.ב מי שמחפש/ת אנשי טיפול חרדים מקצועיים (פסיכולוגים/ות, עו"ס קליניים ועוד) ישנו מיזם התנדבותי להפניות לטיפול מקצועי, יש לציין גיל מטופל/ת, איזור בארץ וסיבת פנייה כללית. ניתן לפנות למייל [email protected]
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
