אז שתִּידוּ לכם,
שכל שנה הייתי מאלה שהופכים את הבית לקראת חג האביב.
החֵרות היתה חרותה על הגב הכואב שלי, ועל הכוויות שעשה הסנט מוריץ על הידיים.
אִפְשָר להגיד, הזקנה עושה לנו טוב, הבית קצת מתרוקן, וכמה שזה עצוב שהקן מתרוקן, בערב פסח זה ממש יותר קל.
אז תכלס, כבר שנתיים או שלוש שהחיים קצת קלים יותר ובדיחות ה"קרבן פסח" הנדושות, נעצרות על סף הבית שלנו.
אבל השנה…. השנה הגדלתי לעשות.
השנה
הבריאות שלי שיחקה איתי קצת רולטה רוסית והחורף הזה לא הוכתר כעונה הספורטיבית של חיי.
וכבר בט"ו בשבט, החג המוכרז להתחיל ארונות לפסח (בלי להתחשב שיש שני אדרים) הבנתי שהשנה זה הולך להיות שונה……
אז התחלתי בתהליך וויתור. (מזל שהיו שני אדרים…)
זה התחיל בלוותר לעצמי להפוך את הבלטות.
והמשיך בלהבין שהחלונות השנה יהיו בטעם המלקוש,
ועבר למשפט האלמותי של "אבק זה לא חמץ" .
ועם ההבנה והזמן קרה משו מעניין.
באה ההרפיה הברוכה.
באה הזרימה עם השינוי (מההרגל של כל שנה)
ובאה ההנאה, כן, ההנאה מהמצב החדש.
ומתוך כל מה שאני עומדת "לא לעשות", נולד בנינוחות מה שאני "כן אעשה" (הכי NLP)
והסתדר לפי הסדר העולמי החדש.
אז כרגע, המצב העכשווי הוא שאני שטה לי בשלווה במימי ערב פסח הסוערים, כמו התיבה של משה על היאור הזך מהשיר – אני מסתכלת פעמיים ביום במראה, לבדוק אם אני במשבר זהות ומה בעצם קורה לי.
והקושיה הכי גדולה שלי אל עצמי, היא:
האם ייתכן ששלושים ומלא שנים, הפכתי בלטות לחינם?
לדעת להשלים עם המציאות. לקח לי מלא שנים
אבל בסוף המח מגיע, ומשתלט על הלב. (שכל מנהל רגש, ולא להיפך…)
ולכל מי שמנסה לשמח אותי בסיפורי מה היא הספיקה ומה היא כבר בישלה לחג,
אני מצהירה בזאת שאני ממש שמחה לה, ומפרגנת, ומוכנה לבוא לטעום כבר את הלאטקעס בששון ושמחון.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
2 תגובות
דסי יקרה, מאחלת לך בריאות מלאה ואיתנה וכח לעשות כל מה שאת רוצה, לפסח ובמשך כל השנה…
אהבתי כל כך יפה…