עד כמה אנו נוטות להתרגש ולהתכונן לקראת אירוע מרגש?! נכון, ישנן כל מני דרכים. יש כאלו שיחלמו על כך בהקיץ, יש מי שידברו על מה שהולך להתרחש, או שישבו על התוכניות, שוב ושוב ללא הרף. מכירים גם את אלו שמכינים "לוח ייאוש" לקראת היום הגדול? מאמינה שלכל מי שיש בבית ילד/ת גן כבר עולה בדעתו ה"לוח גירוד" שהגננת חילקה לקראת חג השבועות, שייקח שבועות עד שנרגיש בו באמת.
נכון. לפעמים מרוב שאחנו עסוקות בלשרוד את היומיום, שכחנו שגם לנו יש "לוח גירוד" פנימי, שקיים במרוצת הזמן והשיגרה למרות שאף גננת לא חילקה לנו אותו. איפה זה פוגש אותנו?!
הרבה דברים "מגרדים" לנו בחיי היום יום. אנו מוצאות את עצמנו מתמודדות ללא הרף עם כל כך הרבה חזיתות שונות, שאין לנו אפילו את האפשרות להעיף מבט אל עבר הלוח ולבחון האם אנחנו בכלל מתקדמות לכיוון הרצוי. כמה כוח ומאמץ מושקע בכאן ועכשיו, בכיבוי השריפות התמידי של היומיום. משימה גוררת משימה, אתגר מוליד אתגר נוסף, ואחריות משולבת עם מחויבויות ותפקידים נוספים. לפעמים אנחנו מוצאות את עצמינו מוצפות מרוב עומס, מתוסכלות ממטלות בלתי מושגות, ושחוקות ממשימות מונוטוניות שגרתיות.
אנחנו התחלנו את ימי ספירת העומר. אז מה את שואלת?! אין כאן שאלה לעצבן חלילה אלא לעצור שניה ולבחון בכנות, איך זה קשור אלי?! לשיגרה העמוסה שלי? הרי את ימי ספירת העומר, אנו מחלקות באין משים, לתקופה של לפני ל"ג בעומר ולתקופה שלאחריה, ורק בשביל להיפרד חגיגית מימי ה"אבל" ולהרגיש מעט מרחב נשימה בשגרה. והאבחנה הזו מעט מבלבלת אותנו. כאילו מפסח ועד ל"ג אלו ימי אבלות, סוג של "שלושת השבועות" ומל"ג עד חג השבועות צפויים לנו ימים שגרתיים למדי, אם נוציא בחשבון, כמובן, את ימי השרב שוברי השגרה.
יש מי שיצלצל בזכרונן אי אלו מושגים של ספירות, כגון: הוד, תפארת, מלכות וגבורה או עבודה אישית מיוחדת לכל אחד מימי הספירה, ואולי זה אפילו רשום באיזה ספר קודש, על מה עלינו להתמקד בכל אחד מהימים הללו, אבל הי! זה לא קשור לגברים בלבד? זה לא נכלל בתוך מצוות עשה שהזמן גרמן ואנו פטורות מכך? יש לנו די והותר גם בלי זה. באמת תודה על הרצון הטוב. יש נשים שאין להן זמן לשתות כוס מים בנחת, אז להוסיף להן עבודה של ספירת העומר?!
בואו נדון אותן ואת עצמינו לכף זכות ונזכור שימי העומר הקדושים, יכולים להיות קצת למעלה מהיכולת שלהן.
מצד שני, לא סתם יש לנו את הילולת ל"ג בעומר באמצע ימי הספירה אשר מהווה הפסקה כל כך בולטת עבורנו. רבי שמעון בר יוחאי, זכותו תגן על כולנו, לימד אותנו סוד מאוד מיוחד שנוגע דווקא לימי היום יום ה"פשוטים": ידוע המדרש שכאשר יצאו מהמערה רבי שמעון ובנו אלעזר, וראו אנשים עוסקים בענייני שעה, יצאה אש מעינהם ושרפה עד אשר אמר להם בורא עולם לחזור למערה לשנה נוספת. אחרי שהם היו מנותקים במשך תריעשר שנים מחיי העולם הזה, והיו כל כך רוחניים בעוצמות אדירות, הם לא הצליחו לתפוס איך אנשים עסוקים וטרודים כל כך בענייני החומר והם החריבו במבטם את המציאות הגשמית הזו. כאשר הם יצאו מהמערה לאחר השנה הנוספת, הביא רבי שמעון בר יוחאי את החידוש הגדול: יש עבודה רוחנית עצומה גם בעולם הגשמי.
דווקא אנו, הנשים, שמוצאות את עצמינו ימים, חודשים ואף שנים, טובעות בים אדיר של עולם הזה: בישול, ניקיון, כביסה, טיפול בתינוקות וכדומה, ואין לנו תמיד פניות להזין את הרוח שלנו בשמיעת שיעורי תורה, פלפולי סברה, עיון בהלכות, או אפילו סתם לקרוא איזה ספר וללמוד משהו חדש. דווקא בעולם הכל כך טכני הזה, הכל כך גשמי הזה, מחדש לנו רבי שמעון, יש רוחניות גדולה. עצומה אפילו.
רשב"י מלמד אותנו לא להסתכל על הקנקן החיצוני אלא על מה שיש בו. אל תסתכלי על איך זה נראה כלפי חוץ. הביטי פנימה. מה קורה שם?! כלפי חוץ אנו עסוקות וטרודות בחיי שעה, אך עד כמה אנו חיות את הרעיון שדווקא כך אנו בונות נשמות? בוראות מלאכים? מייצרות חסדים?! כאשר אישה מעמידה סירים לארוחת צהריים, האם היא עצמה רואה את האורז והשניצל או רואה באוכל הגשמי הזה את הכוח והרוח שיקבלו מכך בני משפחתה? כמה רוחניות יכולה להיות בקיפול כביסה? באמת יכולה להיות שמחה והתעלות בשטיפת ריצפה?
השנה הנוספת במערה שינתה לרשב"י את המבט. את ההסתכלות על אותה המציאות. המציאות בחוץ לא השתנתה. רבי שמעון מבקש מאיתנו עבודה פנימית מעט אחרת. תחליפי את ההסתכלות שלך על עצמך. אל תחכי שיקרה איזשהו נס שמיימי בעולם החיצוני, במציאות. העבודה תישאר מונוטונית כפי שהייתה עד כה. הסדר והניקיון ישארו דקות ספורות עד שהבלאגן והלכלוך ישמידו כל זכר למה שהיה, והיום יום שלך יישאר עמוס לאיפה. אבל את?! את תהיי אחרת. את יכולה להיות אחרת בתוך אותה מציאות שחוקה. משהו בתוכך, בהסתכלות שלך, יהיה רוחני יותר.
יש לנו לוח גירוד פנימי של ימי ספירה, המקבילים לחזרה לשיגרה, עד חג השבועות, אבל רבי שמעון קורא לכל אחת מאיתנו באופן אישי: זכרי כי העבודה הגשמית הזו היא רוחנית לחלוטין. השיגרה אינה צריכה להיות אפורה ומשעממת. היא יכולה להיות אחרת! מה צריך לקרות כדי שגם את עצמך תחושי בכך?!
חני רחמין
קאוצ'רית, אשת חינוך ומטפלת רגשית.
052-6183831
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
