את מי בדיוק את סופרת?! | חני רחמין

אנו נמצאות בראשית ימי ספירת העומר, אשר מצד אחד אלו ימי שמחה והתעלות רוחנית גבוהה, אשר היו אמורים להיות כימי חול המועד עד חג השבועות, אך בפועל אנו חוות ימי אבלות זכר הסתלקות תורת תלמידי ר' עקיבא. ימי שמחה? עצבות? בלבול?

אומנם אנו מתפללות על ימים בהם נחיה "איש תחת גפנו ותחת תאנתו". אך עד אשר נזכה ליום שכולנו טוב, אנו מוצאות את עצמינו מתמודדות על בסיס יומי עם ההיפך הגמור.

לא די בכך, שחיי היומיום שלנו גם ככה קשים ועמוסים הן מבחינה טכנית והן מבחינה נפשית אלא שימי ספירת העומר מזמינים אותנו לביצוע עבודת מידות אינטנסיבית. על ימים אלו נאמר שיש להרבות ב"ואהבת לרעיך כמוך". להגביר כבוד לזולת, לאחר ולשונה. האין זה לעג לרש?! להוסיף עוד מטלות הדורשות פניות נפשית שאין לנו?

כמובן שחז"ל לא התכוונו להעמיס ולהקשות על נשות ישראל הצדיקות שגם ככה קורסות תחת הנטל, אשר שבזכותן נגאלו בני ישראל ממצרים ובזכותן עתידין להיגאל בקרוב. מה הם כן רוצים מאיתנו?!

ידוע ש"עבודת מידות" אמיתית מתחילה דווקא בין כותלי הבית, לא מחוצה לו. דווקא בשיגרה האפורה, המשעממת משהו, האבלה במעט, ימי ספירת העומר הן הזמנה להתבוננות, שינוי ושיפור ביחסי האנוש שלנו, דווקא בתוך המשפחה. זה כלפי זה. בצורת התקשורת אשר יוצרת את האווירה הביתית. ללא הסחות דעת של שירים, ריקודים וטיולים. עד כמה אנו באמת יודעים לנהוג בכבוד זה כלפי זה במשפחה הגרעינית שלנו?!

דווקא הבית שלנו, מקום בו ניתן להתפרק, להוריד מסכות, להיות מי שאני, ולבטא את עצמי בחופשיות, באים ימי ספירת העומר ואומרים לנו לעצור. לבצע חישוב מסלול מחדש. לא להמשיך כתמול שלשום. עלינו להתאחד. להגביר אהבה, שלום וריעות. דווקא מול האנשים שהכי קשה לנו מולם: המשפחה הקרובה.

וואי, איזו משימה! הכי קשה לבצע אחדות, הכלה, כבוד ואהבה בזוגיות עייפה ארוכת שנים, מול ילדים מלאי טענות ודרישות, מול מטלות הבית הבלתי נגמרות, מול המתבגרים שלא ממש מרווים לנו נחת, מול העולל שגוזל את טיפת הכוח האחרונה, מול התינוק שלא מאפשר שנת לילה רציפה.

כמה קשה לחייך כשבפנים את מרגישה סחוטה, לסלוח כשבא לך לצרוח, לבלום מול ביקורת והאשמה, להיות בהודיה מול ביטויים של כפיות טובה. כמה אנחנו רגילות לוותר על רצונות אל מול אילוצי המציאות. לג'נגל במסירות נפש בין התפקידים השונים ולקבל את המסר שזה לא מספיק. אוף, כמה קשה לנו!

אומרים שהסוד נמצא דווקא במילה האחרונה של "ואהבת לרעך כמוך". כן, כמוך. כדי להגיע אל "ואהבת" צריך קודם כל לבדוק מה קורה ב"כמוך". ביחסים הבין אישיים ביננו לבין עצמינו. מה קורה בדו-שיח העצמי שלנו, כי זה בדיוק מה שיצא מאיתנו כלפי הזולת.

אדם השופט לרעה את חברו לרוב יהיה מלא שפיטה ובגינוי עצמיים, אדם המבקר את חברו יהיה מלא ביקורת עצמית.

אין לנו כל אפשרות לתת לרעיך, לזולת, ממה שאין בנו! אלא רק ממה שיש וקיים בתוכינו. רק ממה שקיים ב"כמוך". אמא חסרת שעות שינה במשך ימים רצופים, חסרת תזונה מאוזנת לאורך שנים, חסרת צרכי קיום בסיסיים, מה בדיוק היא תוכל להעניק לילדיה?! לבעלה?! את העצבנות הפיזית שלה? את התסכולים? אכזבות? את חוויית החוסר? איך אפשר להעניק אהבה וכבוד לזולת אם שכחנו מזה אהבה וכבוד עצמיים?!

אנו כל כך רגילות "לספור" ולהתחשב בסביבה שלנו, לרצות את כל העולם ואשתו, לא פעם על חשבון עצמנו. ההתנהלות הזו גורמת לנו לחוש לא שוות. לא משנה עד כמה נקריב מעצמנו, נישאר עם תחושה חזקה של היותנו לא בסדר. שאף אחד לא רואה אותנו. אף אחד לא סופר אותנו.

כדי שנוכל להיות אימהות טובות יותר, נשות ישראל איכותיות יותר, כדי שנוכל לנהל את הבית שלנו ואת האווירה הביתית, עלינו להתחיל עם לאהוב ולכבד את החלק אלוקה ממעל הקיים בכל אחת מאיתנו.

זה באמת לא משנה עד כמה הבית שלך נקי, אם בכלל, באילו טונים השתמשת כאשר השכבת את הזאטוטים לישון, כמה אכזבה ותסכול הוציאו עליך המתבגרים, וכמה האשמות ספגת מבן הזוג. בסופו של יום את בן אדם שעובד קשה מאוד ואת זקוקה לאהבה, כבוד וצורכי קיום, כמו כל אחד אחר אם לא יותר.

המשימה שלנו, האמהות, היא בעיקר להתחיל "לספור" את עצמנו. לעוף על עצמנו בקטע טוב. להפסיק להקריב את עצמנו על מזבח החיים ולהתחיל לחיות באמת. רק כך נוכל לייצר את השינויה מיוחל, בבית הפרטי שלנו.

לשם כך, עלינו לחזק עין טובה, כבוד והערכה עצמיים! האם את מסוגלת לרשום את כל הדברים הטובים שעשית היום? הכיני רשימה של לפחות 50 דברים טובים מדי יום! עד כמה דאגת למילוי הצרכים הפיזיים שלך? שתיית מים בנחת, ארוחה מזינה בצלחת ליד שולחן, פעילות מטעינה ו8 שעות שינה שייכות לסדר יומך? היכולת "לספור את עצמינו" היא כה חשובה כי רק מכוח זה נוכל להשפיע טוב יותר כלפי הסביבה הקרובה שלנו. להיות קשובות יותר, מכילות יותר. שמחות יותר.

לא תמיד אנו יודעות "לחזור בתשובה" ולתת לעצמנו את המקום ואת היחס שאנו ראויות לו כבנות מלכים. חלקנו מרגישות עדיין עמוק בתוך שיעבוד מצרים של ריצוי תמידי ותסכול אינסופי. דווקא בימים בהם נדרשת עבודת מידות בדרך לקבלת התורה, להיות בנות-חורין, נדמה שעלינו הנשים והאימהות נדרשת עבודה של לספור בראש ובראשונה את עצמנו, לדאוג לאדם הכי חשוב בבית הזה, כדי שנוכל להמשיך במלאכת הקודש שלנו, באהבה.

חני רחמין – קאוצ'ינג לאימהות ונערות | לתגובות והערות לכותבת: [email protected]

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

מרגישה שהבית לא מוכן לפסח? זה מה שעושים ברגע האחרון | חני רחמין מחפשת להנות מקיפול כביסה? כך ספירת העומר הופכת רגעים 'משמימים' לנדירים במיוחד | חני רחמין שבוע טוב: כך תחזירי את הבית והמשפחה למסלול אחרי שבת ביעילות מרעננת כך תעשי את זה נכון: כל הסודות לכביסת מצעים שיעשו אותך מאושרת ברוכים הבאים: 7 טיפים לשמירת הסדר בכניסה לבית