פעם בתחילת שנות העשרה שלי, אירחנו לשבת קרובי משפחה, להם בת אחת הצעירה ממני בעשור. אומנם היא הייתה אי שם בגיל הרך ואני בגיל העשרה, אך היה עלי לבלות שבת שלמה בחברתה. ניסיתי להיות "אחות גדולה" כלפיה, חלום מתוק שכל ילד זקונים שואף אליו, לשחק איתה בהתאם לרמתה. "במה תרצי לשחק?" שאלתי. "באמא!" צהלה הזאטוטה נגד עיני, תכף אימצה עגלה, העמיסה בה שתי בובות והחלה לנדנד אותם, במקביל עירסלה בובה נוספת בחיקה וניסתה להאכיל איזה תינוק דמיוני. אני זוכרת את תחושת ההלם שאחזה בי, זה לשחק באמא?! להיקרע בין ארבע-חמש זאטוטים ולנסות לטפל בכולם במקביל?!
לילדים קטנים יש נטיה לחקות את מה שהם רואים. הם מזדהים עם דמות כלשהי ומנסים לחקות את התנהגותה. הבנתי כבר אז, שזו האמא שהיא רואה איפשהו ושואפת להיות. אומנם מהכרות עם המשפחה ידעתי במפורש שזה לא מה שהיא רואה בתוך ביתה, אך ככל הנראה זה הנורמה בסביבה בה היא גדלה. איפשהו בחייה היא קיבלה את המסר שכך משחקים בלהיות אמא. אני זוכרת שכבר אז תהייתי עד כמה, אם בכלל, היא מכירה אפשרויות נוספות להיות אמא. לא פעם כשאני נזכרת בחוויית ההלם שאחזה בי כלפי אותה קרובת משפחה צעירה העוטפת עצמה בזאטוטים, אני תוהה איזה פירוש יש לנו עצמנו כלפיי המילה הכל כך רחבה הזו.
אנו אוספים כל מני "אימהות" לאורך החיים ולעיתים מייצרים לנו בדמיון איזה דמות כלשהי, ספק אם הדמות הזו יכולה להיות בכלל אנושית, אבל אנו שואפות להיות האמא הזו. אולי היא קצת דומה לאמא שראינו בבית או ההיפך הגמור ממה שראינו, אולי לאמא שראינו דרך דלת השכנים, או לזו שפגשנו לכמה דקות חטופות בגינה. לשאוף להיות מודל טוב יותר של עצמי, יכול להיות מהלך נפלא לקבל מוטיבציה להתמודד בצורה טובה יותר עם החיים. כמו לראות אימהות שמתמודדות בשלווה עם צרחות של פעוט, מפשרות בחוכמה מריבה בין אחים או מתנהלות בתבונה עם ריבוי משימות בפרק זמן מועט.
כשאנו מתבוננות באימהות אחרות ורואים בהתנהגותם מודל חיקוי, עלינו לבחון האם המודל הזה יכול להתאים לי לחיי האישיים. שמה אינני דורשת או מצפה מעצמי לעמוד במשימה בלתי אפשרית עבורי עצמי. אחרי הכל, כל אחת מאיתנו זכתה לכוחות נפש וגוף אחרים מרעותה, כל אחת מאיתנו נולדה עם תכונות נפש ואופי שונים, לכל אחת מאיתנו יש פרוש אחר למושג הזה שנקרא בפי כל "אמא" ואף קיבלה "קלפי משחק" אחרים שאיתם היא אמורה לשחק את משחק האימהות שלה. אפשר ומומלץ לקחת השראה שתקדם אותנו, אבל שחלילה לא ייתהפך הגולם על יוצרו ונמצא עצמנו ברפיון ידיים וחלישות הדעת אל מול האמא שאנו רק כי איננו מתקרבות לקרסוליים של דמות דמיונית ובלתי אנושית.
אם כבר להתבונן באימהות, לא פעם אני אוהבת להתבונן בבנותיי הקטנות המשחקות בלהיות אמא. זה מאוד מרתק לראות כיצד אנו נתפסים בעיני מי שמביט בנו יום יום, ודווקא ברגעים הכי פחות מחמיאים לנו. זה לא חוכמה איך אנו נראות מחוץ לבית, כשאנו מודעות לכך שאחרים צופים בנו, כשאנו דואגות להיות מטופחות, מנומסות ואדיבות. החוכמה היא דווקא איך אנו נראות דרך השחיקה של היום יום. ברגעים שאנו עצמנו לא ממש זוכרות מה היינו שם ואיך בכלל שרדנו את הרגע. ההבנה הזו, איך ילדיי שלי תופסים אותי, יכולה להיות נקודת מפתח עבור שינויים כלשהם שאנו מתקשות לבצע לטובת עצמנו, אך נוכל למצוא את כוחות-העל כאשר מדובר בילדנו אנו. עבורם אנו נעשה את השינויים שמצריכים דם יזע ודמעות.
יכולת הויכוח היא דוגמא נפלאה לכך. כמה קשה לנו לשמוע את הילדים שלנו רבים ומתווכחים בינהם. וכמה מהר נרצה להתערב רק שיהיה ביניהם שלום, אחווה וריעות. חשוב לנו ללמד אותם תקשורת בריאה, שיח מכובד ונעים לאוזן. איך ישפיע עלינו ההבנה שהויכוח אותו אנו שומעים הוא למעשה חיקוי מדוייק של עצמנו כאשר אנו מתווכחות ורבות?! ישנן אימהות הנבהלות לראות את עצמן מהצד, ויש שיכולות להיות גאות במראה עיניהן הנשקף בחיקוי הילדים אותן, במיוחד אלו העבודות על צורת העברת מסרים בריאה בכחלק מהחינוך הביתי. לעומתן, אימהות המוותרות תדיר על עצמן ייתכן וירגישו קנאה ביכולת של הילדים בכלל להרים את הקול או לעמוד על שלהם. או לחשוש שמא ילד היודע להתווכח הינו דעתן מדי ואינו נכנע במידה מספקת.
אם החיקוי של ילדנו אותנו אינו מעורר בנו גאה, זוהי הזמנה לחישוב מסלול מחדש באותם תחומים באימהות שלנו, ביכולת ההתמודדות שלנו, עם אתגרי החיים. יש לנו צמתי התמודדות רבים במהלך היומיום. חלקם אנו נושאות בגאווה על עצם יכולת התמודדות שלנו, וחלקן היינו שמחות מאוד לשנות, דווקא בגלל (אי) יכולת ההתמודדות שלנו. חשוב להבין שהרצון לייצר שינוי זה חלק נפלא והוא מחצית הדרך לפיתרון. הרי חז"ל כבר הורו לנו שיותר גרוע מאדם חולה, זה אדם שאינו מודע לכך שהוא חולה.
עצם הידיעה שיש תחומים בהם יכולת ההתמודדות מצריכה למידה, שיפור ודיוק, היא גדלות האדם, כל עוד מחפשים אחר שינוי ושיפור ולא תירוץ לירידה עצמית, גינוי עצמי וביקורת עצמית שאיננה מייצרת שינוי כי אם חולשה. חשוב לזכור שאת אמא נהדרת גם אם את אמא מאותגרת.
לתגובות על המדור:
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:
מרגישה שהבית לא מוכן לפסח? זה מה שעושים ברגע האחרון | חני רחמין
להקשיב ולנקות: איך סידור הבית הופך לטיפול רגשי? | אפרת ברזל בתכנית 'פתוח' מבית הידברות, עם שירלי אבנון קרייזלר
שבוע טוב: כך תחזירי את הבית והמשפחה למסלול אחרי שבת ביעילות מרעננת
ברוכים הבאים: 7 טיפים לשמירת הסדר בכניסה לבית
את מי בדיוק את סופרת?! | חני רחמין
