הבית קריר ונעים כמו בכל יום. ירמי, שנכנס מעט מאוחר, לא שם לב למוזיקה שמתנגנת בחלל הבית ויוצרת בו אווירה נעימה.
הוא גם לא שם לב לריח הטוב של הפוקצ‘ה שעלה מהמטבח.
עיניו בחרו להבחין במשחקים הספורים המפוזרים על הרצפה ליד הכניסה, ובשמיכה של דודיק המונחת על הספה, לצד ספר מנגן
וכדור ספוג גדול. למה אי אפשר להניח כל דבר במקום? למה?
”שלום“, אומר מתוך הרגל.
הוא דרוך ומוכן לקרב בלתי ידוע. מזל שדודיק לא מסתובב לו עכשיו על הרצפה. אין לו סבלנות אפילו אליו.
”שלום, ירמי“, ציפי מזהה את סבר הפנים הזועף והקפדן. היא רגילה לראות אותו לא מרוצה לעיתים קרובות. הפעם זה נראה
גרוע יותר.
”קרה משהו?“ היא לא ממתינה למענה: ”רוצה מילקשייק קר?“
”כן למה לא“, בעצם, למה כן. הרי השתייה הקרה לא תעודד
אותו.
ירמי משליך את החליפה האפורה הבהירה לכיוון מתלה החליפות, מתיר את העניבה הסגולה וזורק אותה אחריה. היא
נאחזת ברישול מסוכן, מתנדנדת לרגעים ספורים, ואז נופלת.
אף אחד לא ניגש להרים אותה.
לרגעים מספר חולפת בראשו המחשבה, מה אכפת לי מחלי? זה לא החיים שלי, אלו הבחירות של חלי. הוא ממהר לנער את
המחשבות מעליו. כאח הבכור חש אחריות על המשפחה כולה.
מוטרד ניגש לפינת הישיבה במבוא ליד הפתח מול המטבח ומתיישב על הכורסה המחופה בקטיפה אדומה. לציפי יש חוש
טעם אנין, והוא אף פעם לא הבין איך הקטיפה האדומה מסתדרת עם הבית המעוצב בעיצוב מודרני וחדשני.
אני רוצה פינה שתקרין חמימות ונוסטלגיה, אמרה ציפי בזמן התכנון, בתוך כל העיצוב הניטראלי – שיצר אווירה קרה למדי.
כעת חש שהפינה הקטנה שהכילה מספר כורסאות מחופות קטיפה אדומה, שולחן נמוך זהוב בעל רגליים מעוצבות, נורות
שהשתלשלו ונראו כעששיות עתיקות, משרה עליו תחושה חיובית במקצת.
חיוך מריר עולה על פניו כהוא חושב על חלי ואיציק. להם – לא תהיה פינה כזו בבית. הם יתגוררו בדירה סטנדרטית ומטה, ביחידת
דיור או אולי בשיכונים, חושב ירמי בעוקצנות קלה.
”מה קרה? למה אתה נסער?“ שואלת ציפי ומניחה על השולחן המעוצב כוס גבוהה המכילה מילקשייק שוקו-בננה.
איך זה שהיא לא מבינה שאם הוא נכנס לבית במצב רוח לוחמני עדיף שלא תדבר ולא תשאל שאלות. והיא עוד רוצה שילך לטיפול
רגשי. מה יש פה לטפל? אם היא תדע לשים את עצמה בצד ופחות להתערב הבית שלהם יהיה יותר רגוע. הוא משתדל להסתיר את
כעסו לשמע השאלה.
”אני חושב שצריך למצוא דרך מכובדת ולהודיע שהשידוך לא
צריך לצאת אל הפועל“, אומר לבסוף.
”איזה שידוך?“
”שכחת? השידוך של חלי“.
”חלי? מה הקשר שלך לשידוך שלה? כבר דיברנו שאתה לא מתערב לאף אחד, גם אם משהו לא מוצא חן בעיניך“.
ירמי מרגיש שציפי לא מבינה שום דבר. ומכיוון שציפי חכמה בדרך כלל, אז היא ודאי לא רוצה להבין. היא תמיד נגדו, מאז
החתונה, רק סותרת את דבריו, מתווכחת. ורוצה שהוא יבליג.
כמה אפשר?
”מה פירוש? היא אחותי“.
”דווקא בגלל שהיא אחותך אין לך לגיטימציה להתערב. אלו החיים שלה, וזכותה לנהל אותם כהבנתה“.
ירמי מחליט לדבר. יהיו דעותיה של ציפי מה שיהיו. הוא לא יכול לשמור יותר את המילים לעצמו: ”בושות. זה מה שזה! פונים
אלי אנשים, אפילו קולגות מהעבודה. כל מי שקינא בי אי פעם או רוצה להוריד אותי מהמקום הטוב שבו אני נמצא רוכב על הגל
הזה. אנשים שואלים בתמימות, לפעמים בכוונה. מה נראה לך כמה אפשר לסבול את זה? ואני עוד בניתי לי מעמד אריסטוקטוני
נהדר“.
”אריסטוקרטי“, מתקנת אותו ציפי. ”ואני לא רואה בעיה שאתה במעמד גבוה ואחותך ובעלה במעמד קצת נמוך. כבר דיברנו על זה.
איזו בעיה יכולה לצאת מזה?“
”בעיה שאנשים מ ק נ א י ם באנשים כמוני ומוצאים הזדמנויות להפיל אותם. זאת הבעיה. את יודעת מה הבדיחות שרצות
במשרד? פרסומות לעסקים של המחותן החדש שלנו! את יודעת שכבר רצים אצלנו סלוגנים של פרסומת לאלטע זאכן, את שומעת
מה זה??? אל טע זא כן!!!“
”לא הבנתי מי החליט שהמקצוע של אבא של איציק זה אלטע זאכן? הוא למיטב ידיעתי קונה ומוכר דברים ישנים! עבודה מרתקת
ביותר! סך הכל שמעתי שהרב הרקוביץ התלוצץ על העניין בוורט, הוא אמר שאין לו בעיה להביא לזוג הצעיר רהיטים מהעסק שלו.
כולם צחקו שם יחד איתו!“
”לי התחשק דווקא לבכות!“ אומר ירמי בלי שמץ של חיוך. ציפי חושבת רגע והרעיון שעולה בדעתה מפתיע. היא מקווה
שהוא יעזור לירמי ויסיח את מחשבתו מהכיוון השלילי אליו לקח את כל עניין האירוסין.
”אולי תנסה למתג אותו?“
”את מי?”
”את הגיס החדש שלך. אתה יודע, היום הולך מיתוג מחדש וכאלה דברים“.
”איציק הרקוביץ הוא לא מוצר שצריך מיתוג“, ירמי גומע את הלגימה האחרונה ומניח את כוס המילקשייק על השולחן.
”נו, באמת. גם אנשי ציבור עוברים מיתוג“, אומרת ציפי, ”זה לא עניין למוצר זה או אחר“.
”מה למתג? את המקצוע של אבא שלו? להכריז שהמקצוע הבא זה אלטע זאכן? לשכנע אנשים שאין כמו לגור בשיכונים?
או אולי לצאת במסע פרסומי לחולצות-ללא-מותג שהוא לובש?“
”קודם כל, אין עבודה שמבזה את בעליה, במיוחד שאלטע זאכן זה מקצוע שכמעט לא קיים! אבא של איציק קונה ומוכר עתיקות ויש הבדל גדול בין השניים!“ אומרת ציפי, משתדלת לא להגביה את קולה. ”דבר שני, דירה בשיכונים יכולה להיות מסודרת ונקיה ונעימה בלי קשר לפאר. מי אמר שדירות מפוארות מביאות אושר?“
”הכל טוב ויפה, אבל להשתדך איתם? זה סיפור אחר!“
”טוב, אתה צודק, חלי באמת עשתה טעות כשהסכימה לשידוך הזה, זה באמת לא מסתדר ולא קשור בכלל“, מסכימה ציפי סוף סוף עם דבריו.
חיוך עולה על פניו של ירמי. חיוך של ניצחון. ציפי נושמת לרווחה. כשירמי מגיע למצב רוח זועף היא מרגישה מצוקה של
ממש. ”בכל מקרה, תשתדל להוריד פרופיל בכל הקשור לשידוך של חלי. זה לא מעניינך ורק חסר לך, שבנוסף לכל השמועות
שמסתובבות ברחוב תסתובב שמועה נוספת: ירמי מנסה להרוס לאחותו את השידוך!“ משפט זה מתקבל על ליבו של ירמי, מכל המשפטים שנאמרו בשיחה זו.
"רק שלא יהיו ויכוחים ומריבות“, שחה חנה לבעלה בדאגה לאחר שירמי הודיע שהם מתכוננים לבוא לעשות אצלם שבת.
יום שישי הוא יום של בישולי השבת, השלמת קניות, ולעיתים גם מתקבלות הזמנות ברגע האחרון מאורחים שרוצים להגיע.
חנה גמישה בנושא. מה זה בשבילה להוסיף עוד תפוחי אדמה, עוף, בשר או מים למרק? להפשיר עוד חלה? זה לא סיפור גדול במיוחד. מה גם שהאורחים תמיד מגיעים עם משהו ביד. ולפעמים יותר ממשהו.
ביום שישי בבוקר ביקש ירמי לבוא לשבת. לאחרונה חנה חשה במתח הרב השורר בין ירמי לחלי והחליטה להשתדל ולמנוע מפגשים משפחתיים טעונים לפחות עד אחרי החתונה.
ירמי אמנם זנח את תכניותיו ולא התערב באופן מוצהר בשידוך של חלי, אך לבלום את פיו לגמרי לא יכול. וחנה נאלצת לגייס הרבה סבלנות, להוכיח לחלי שהמצב כלל אינו גרוע, שהגישה של ירמי אינה נכונה, לפחות בנושא הזה, ושהחתן שלה, איציק הרקוביץ,
מצוין מכל כיוון אפשרי.
אך כעת, ירמי אומר שהם מגיעים, וחנה מוצאת את עצמה מייחלת בליבה שהכל יעבור בטוב ולא יהיו מריבות או חילופי דברים מהסוג שגורר ויכוח.
היא חשה שחלי הכלה צריכה להתמודד עם כל כך הרבה דיבורים, והייתה לה הרגשה שחלי לא מספרת לה הכל.
ברחוב מסתובבות שמועות שונות, או שמא זו הייתה רק התחושה שיצרו אותה אנשים המתפרנסים מכל מה שלא נראה
ונשמע כסטנדרטי.
והשידוך המדובר מעורר סקרנות ודיבורים לא מעטים.
סמוך לשבת הם מגיעים, ירמי וציפי ודודיק הקטן שלמד לזחול רק לאחרונה. ברגשות מעורבים היא מקבלת אותם. שמחה לראות את ירמי ומשפחתו הצעירה ובה בעת מבט נוסף מראה לה שלא הכל מושלם.
ירמי אינו מחייך כמעט. סבר פניו זעוף. הוא גם זה שצריך להעלות לבד את המזוודות והעגלה, מסרב להצעות עזרה מצידם של אחיו, וגם זה לא מוצא חן בעיני חנה. ’די‘, היא נוזפת בעצמה, ’הם זוג צעיר, בתחילת דרכם, מספיק עם דאגה מיותרת וחיפוש
בעיות‘.
ציפי הכלה שהיא כל כך מעריכה היום מגיעה מבית שונה בתכלית מביתם של הקליגים. ממש בתחילת ההיכרות איתה ועם משפחתה התגנבו לליבה של חנה חששות רבים. בהמשך היא גם חשבה שציפי היא זו שגרמה לירמי להתחיל לעבוד במשרד הפרסום.
זמן רב ארך לה להשתחרר מהמחשבות. אני צריכה פחות לחשוב מה היה אילו, להתמקד במה שכן אפשר להועיל, שיננה
לעצמה.
למרבה הפלא ככל שעבר הזמן ובירמי חל שינוי מסוים – ציפי היא זו שהתקרבה לקו הזהה לזה הנהוג בביתה של חמותה.
לשבת הביאה ציפי עוגת גלידה ופטיפור פרווה, לקינוח אחרי הסעודה. חנה מודה לה מקרב לב, מבקשת מאילי שתעזור לה להתמקם בחדר, ומזמינה אותם למטבח לטעום מקוגל התפוחים שהכינה.
כל אותה עת היא משתדלת להעביר נושא ולא להתקרב למוקש ששמו החתונה של חלי.
היא מצליחה בכך עד אחרי סעודת הערב.
בעלה, הרב שלמה קליג, הולך לבית המדרש ללמוד עם שני בניו. הוא מבקש מירמי ומיששכר בן השבע עשרה להתלוות אליו,
ירמי אומר שהוא ילמד מאוחר יותר בבית ושכי אומר שיצטרף אליו.
ציפי והיא, חנה, משוחחות בניחותא על מתכונים, על ניקיונות ועוד שאר נושאים קלילים; שכי שקוע בקריאת ספר מתח שיצא
לאחרונה; ירמי מספר לדינה ולאילי סיפורים על העבודה המאוד מעניינת שהייתה לו השבוע, וחלי מעיינת בעלון שבועי בפרשת
שבוע, מאזינה לסירוגין לשיחתן של גיסתה ואמה ולסיפוריו של ירמי.
”באחד מימות השבוע הגיע אלי לפגישה במשרד יהודי מסורתי בגיל שלי בערך“, מספר ירמי בקול רם יותר מהרגיל, גורם לציפי
ולאמו להפסיק את שיחתן ולהאזין לו, ”אולי אתן לא יודעות אך בימי ילדותי, לפני עשר-חמש עשרה שנים התגוררו בשכונה שלנו
מספר משפחות דתיות. חובשי כיפה סרוגה. היינו מתווכחים עם הילדים שלהם לעיתים קרובות בענייני השקפה ואפילו פוליטיקה.
למרות גילנו הצעיר, היינו ילדים חכמים והבנו ממש כמו מבוגרים.
בעיקר אהבנו לשחק איתם כדור ועוד משחקים. בקיצור, היה ילד אחד שאליו התחברתי במיוחד. קראו לו רם
שכטר. לאבא של רם הייתה חנות נעליים קטנה במרכז העיר.
לחנות קראו ’נעלי שכטר‘. זו הייתה חנות מאובקת וחשוכה. למרות זאת אהבנו ללכת לקנות אצלו נעליים, בעיקר בגלל הבלון שהיינו
מקבלים על כל קנייה. טוביה שכטר, האבא, היה גם נותן לנו טופי ושוקולד. בקיצר – חגיגה שלמה. הם עברו דירה מזמן, והקשר
נותק.
אז לא תאמינו – מי שבא אלי למשרד היה רם שכטר! ארך לי זמן לזהות אותו. כל כך התרגשנו. שעה שלמה ישבנו והעלינו זיכרונות.
מה התברר? שהחנות של אביו התפתחה עם השנים לרשת שלמה שנקראת ’שכטר נעלי מותגים‘. החנויות שלהם פרוסות בכל הארץ.
רבים מלקוחותיהם חרדים והם רוצים לצאת במסע פרסום אצלנו במגזר. התחייבתי לו כמובן על פרסום מושלם שיענה לצרכים שלו.
בעודנו מסכמים את עיקרי הדרישות שלהם נקש אצלי במשרד בחור מישיבת ’תורת חכמה‘ – הישיבה של איציק!“
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
