חלי מתעכבת על הבוחן של שלומית בן עמי. הציון שלה חלש
מאוד, צר לה לכתוב כזה ציון.
היא מתלבטת למשך רגעים ארוכים. לא מסוגלת לכתוב ציון.
מחליטה לבסוף להשאיר את המבחן בלעדיו. רק מוסיפה: ”כל
הכבוד על המאמץ, אני מצפה ממך ליותר!“
יותר ממה? לזה אין לה תשובה.
למחרת, בשעת חלון היא קוראת אליה את שלומית.
בוחנת אותה בחשבון, בכתיבה, בשליפת מילים.
הכתיבה לא מסודרת, יש לה אותיות עקומות ושגיאות רבות,
בחשבון היא לא מצליחה לפתור תרגילים בסיסיים, בשליפת מילים
איטית מאוד.
קריאה? היא מנסה לתת לשלומית לקרוא טקסט שמתאים
לגילה. שלומית קוראת לאט, לא מסתדרת עם רצף הקריאה.
”את יודעת את שמות האותיות?“
”כן“. שלומית יודעת את האותיות היטב, לא זו הבעיה, ברוך ה‘.
”חבל שלא למדתי הוראה מתקנת“, מצטערת חלי, ובאותו רגע
גומלת בלבה ההחלטה להשתלם בהוראה מתקנת.
אבל זה גם דורש כסף. כל דבר כסף.
”טוב, שלומיתי, אני כותבת לאמא מכתב. תני לה אותו היום,
בסדר?“
חלי נותנת לשלומית שי – חבילת צבעים קטנה, וכך, מצוידת
במכתב ובתשומת לב שבה שלומית לכיתה בחיוך.
אחר הצהריים מתקשרת אליה אמא של שלומית:
”שלום, המורה חלי, קודם רציתי לומר תודה על ההשקעה ועל
תשומת הלב!“ היא מציינת, ”דבר שני, רק שהמורה תדע; כמעט
מדי שנה אני לוקחת את ילדי לבדיקת ראייה, יש לנו משקפיים
בסבסוד מהביטוח, והיא רואה מצוין! היא אינה צריכה משקפיים“.
”יופי, את אמא אחראית“, אומרת חלי, ”אני רוצה לומר לך
ששלומית תלמידה טובה וגם החברות אוהבות אותה מאוד“.
”תודה, המורה, גם שלומית אומרת על המורה דברים טובים!“
חלי מתלבטת איך לומר את הדברים שרצתה להשמיע.
”בטח את מודעת לקושי הלימודי של שלומית? יש פער ניכר בין
ההתקדמות שלה לזו של הכיתה! מרבית הסיכויים שהיא צריכה כיתה מקדמת.
הפנו אותך פעם לוועדת השמה? זה יכול לכוון אותנו מאוד!“
”כן, אני יודעת ששלומית שלי מתקשה“, אומרת אמא של
שלומית בקול נחרץ מדי, ”וזה בסדר שהיא כזו. לכולנו יש קושי
בתחום מסוים וחוזק בתחום אחר! תארי לך, המורה, שכולם היו
נולדים עם יכולות שוות, איזה עולם היה לנו? שלומית מתקשה
מאוד בלימודים, אבל זה לא מה שחשוב בחיים!“
אם זה לא חשוב? חלי דוממת לרגע. מארגנת את מחשבותיה
מחדש. היא לא ציפתה לכזו תגובה:
”כמובן, כמובן, את אמא סבלנית ומתחשבת, הלוואי שכולן היו
כמוך“, היא בררה את מילותיה, ”רק חשבי בבקשה מה מרגישה
ילדה בחברה של בנות, שכולן מקשיבות, מבינות ובגלל זה נהנות
ללמוד את החומר שמתאים לרמה שלהן, ורק היא לא מבינה! האם
היא לא תרגיש שונה, ובעלת ערך ירוד?“
אמא של שלומית שותקת רגע ארוך, והמורה חלי חוששת שמא
פגעה בה במילים הישירות. לבסוף תגובתה מעניינת ובלתי צפויה.
היא עונה: ”אני יודעת שזה עשוי לגרום לרגשי תסכול ונחיתות.
במיוחד בשיטה החינוכית של היום! תקשיבי לי, המורה, כמעט מדי
שנה מגיעה איזו דמות חינוכית שאומרת לי על הילדים שלי שהם
צריכים כיתה מקדמת או חינוך מיוחד. אני ממש מתנגדת לשיטה
הזו! למה כולכם רק מסתכלים על הצד הלימודי? אם כבר בית ספר,
שידאגו לפתח בכל ילד את הנקודות החזקות שבו ולא יחפשו מה
לא בסדר וידביקו לו תווית של לא יודע ללמוד לכל החיים!“
אמא של שלומית נסערת ממשפט למשפט, ”למה להחליט
שכולם צריכים להבין אותו דבר, ללמוד באותה רמה? למה לא
לחנך אותם עד כמה הם מיוחדים ומצליחנים בדרך שלהם? עם
הנתונים שלהם? יש גבוה ויש נמוך, יש כישרוני בדבר מסוים ויש
בדבר אחר, יש בעל הבנה מהירה ויש רגיש, כל אדם הוא יצירה
מיוחדת. איך הם יכירו את הערך העצמי אם מטפטפים להן מקטנות
שהם ’מיוחדים‘?! בושה וחרפה, זה מה שזה! אצלי כל ילד מיוחד
ומתנה. גם הקושי זה מתנה, המורה, ותפסיקו לשלוח את הילדות
לכיתה מקדמת. למה שלא תפתחו כיתה מקדמת נימוסים לילדות
חצופות? כיתה מקדמת התנהגות לבנות שלא מתנהגות יפה?
סליחה, המורה, שאני ככה מדברת אבל זה יושב לי על הלב וזה
חשוב לי!! למה לא להדגיש את הדברים הטובים? האם בית ספר
זה רק למטרת לימוד? אם כך אז זה חבל כי ללמוד אפשר גם בבית!
בית ספר צריך להיות מקום שמגדל בני אדם ולא פרופסורים!“
אוקי, יש לה עסק עם אמא בעלת דעה עצמאית. חלי מתחייכת
קלות בליבה. היא רוצה לשאול משהו אבל אמא של שלומית
ממשיכה לדבר: ”אני לא למדתי בשום פקולטה ללימודי חינוך או
משהו כזה, ותקשיבי לי איך אני מעצימה את הילדים שלי: אני
עוקבת אחרי ההתנהגות שלהם, לוקחת ממנה נקודות טובות, וכל
כמה ימים מחבקת אותם חזק ואומרת להם את המעלות שלהם.
רוצה דוגמה? בבקשה: למשל לילד שאסף צעצועים, התחצף
וביקש סליחה, אני אומרת שהוא בעל יוזמה וכושר מנהיגות, והוא
גם בעל תשובה וזה יותר חשוב מלהיות צדיק. אני ממש מחפשת
בהם דברים שיחזקו אותם מבפנים“.
חלי לא עונה מיד. גם אמא של שלומית שותקת במפתיע,
נותנת למורה אפשרות לחשוב על דבריה.
”אני מבינה מה שאמרת, זה בהחלט משהו ששווה לחשוב עליו!
בינתיים, מה את מציעה לעשות?“
”קודם כל תודה על האכפתיות, דבר שני אשמח אם המורה
תיתן לשלומית מטלות לימודיות קלות יותר שיתאימו לרמה שלה,
אני מצידי אשב איתה יותר אחרי הצהריים!“ מסכמת אמא של
שלומית את השיחה.
חלי מהורהרת כל אותו אחר צהריים. דבריה של אמא של
שלומית מחלחלים אט אט לתוך תודעתה.
צריך להעצים את הסובבים, לא יזיק לאיציק להכיר בנקודות
הטובות שלו.
ייתכן שהוא לא מודע להן. היא, בתור צופה מהצד, מכירה
במיוחדות שלו. אבל הוא חווה כל הזמן אכזבות.
האם הוא יודע עד כמה הוא עצום בעיניה?
בארוחת הערב אומרת לו חלי: ”אתה ממש מיוחד, איציק. הדרך
בה אתה משתדל ולומד, ואיך שאתה לא מתלונן על שום דבר, גם
כשקשה אתה יודע להעריך את הטוב, אני כל הזמן לומדת ממך
להתגבר ולהשתפר“.
”אולי זה נכון באמת, לא יודע“, איציק לא נראה שמח לשמוע
את שבחיו. מה לא אמרה בסדר? ”ברור לי שחצי יום שלי הולך על
כלום, לא מצאתי כולל ואני לא טוב בשום דבר“.
”אתה יודע לבשל“, מזכירה חלי, ”וזה לא מובן מאליו! האוכל
שלך מאוד טעים!“
”אז אולי אוכל להיות שף!“ מציע איציק.
”לא עד כדי כך! אני לא רואה אותך מתפקד וחולש על כל הלחץ
הזה של קייטרינג!“
”נו, זה מה שאמרתי, אני לא מצליח בכלום!“
”אתה יודע לסדר את הבית, לכבס!“
”את רוצה שאהיה עוזרת בית?“ שואל איציק, חיוך שובב
מפציע בעיניו. העבודות של הבית הפכו לנחלתו הבלעדית. הוא
משתדל לא לתת לחלי תחושה שהיא לא שמה לב שבית צריך
אחזקה שוטפת. ולא נראה שחלי מבינה שיש כאן משהו מיוחד.
בבית שלו – אבא שלו לא נוהג לעבוד אפילו חצי ממה שהוא עוזר.
”לא התכוונתי לכך! רק תחשוב על המעלות שלך רגע! ירמי לא
יודע לשטוף כוס!“
”אולי ירמי לא רוצה לשטוף כוס“, מדגיש איציק, ”ירמי הוא
גאון מהלך, הוא מצליח בכל דבר!“
”אנחנו לא משווים בינך לבין ירמי“, אומרת חלי, ”וממש לא
הייתי רוצה לחשוב מה היה קורה לו היית כמו ירמי!“
חלי לא רוצה שהוא יחוש שהוא לא טוב באף תחום. מה פתאום.
אם הוא היה מביט על עצמו באמת הוא היה מבין איזו אישיות
עצומה מסתתרת לה מאחורי כל תחפושת ה‘כלומניק‘ שעטה על
עצמו. היא מגישה לו דף ועפרון: ”תצייר, אולי יש לך כשרון ציור
יוצא דופן?“
”מה זה, בוחן של כישרונות?“
”משהו כזה, אני רוצה שתכיר במעלות שלך!“
”אוקי“, איציק מצייר לפי הוראתה של חלי נוף, ים, בית. אוי לא,
ממש לא, חושבת חלי, זה לא בכיוון של כישרון לציור.
”אם כבר את רוצה לדעת מה הכישרון שלי, אז תדעי שאני
יודע לרקוד“.
”לרקוד?? נו בטח, כל אחד יודע לרקוד“, היא מגיבה בלי לחשוב.
”מה פתאום, תתפלאי שיש אנשים שגרועים מאוד בריקוד, או
לא יודעים כלל“, מתנגד איציק ולא יודע מדוע. ”הייתי מראה לך
איזה יפה אני רוקד אבל זה יפריע לשכנים בשעה כזו“.
אין לו באמת שום רצון לרקוד.
”נכון“. לא ברור לה איזו פרנסה יכול להרוויח רקדן, ואם יש
מקצוע כזה בכלל.
”אני גם יודע לעשות פנטומימה. את יודעת מה זה פנטומימה,
נכון?“
הנהון קל, ולא מעניין אותה לראות את איציק מציג תנועות
ללא קול.
”אולי אתה יודע לשיר?“ שואלת חלי
”את רוצה שאשיר? אני שר בסעודות שבת“, איציק נראה
עצבני פתאום.
”התכוונתי לשיר כמו זמר“, חלי מרגישה מטופשת בעיני עצמה.
איציק באמת שר יפה. אבל מה רצתה, שיעסוק במוסיקה? מוסיקה
זה משהו שנובע מהפנימיות שלך.
”לא יודע, לא מוצא חן בעיני כל החיפוש הזה אחר כישרונות
שלא קיימים! היום ראיתי כמה עבודות בעלון, מחר אתקשר ואברר
איזו מהן רלוונטית עבורי“.
”אני מקווה עבודות קודש, לא סתם?“ שואלת חלי בתקווה.
איציק צוחק, למרות שבלב שלו הוא עצוב מאוד: ”דרוש מטפל
לקשיש אחר הצהריים, דרוש איש תחזוקה למרכז מסחרי, כאלה
דברים!“
חלי שותקת לרגע קצר, ”העבודה אצל קשיש דווקא בסדר! רק
תדע שתצטרך לקחת כמה קשישים כדי להגיע למשכורת טובה!
אבל עובד אחזקה? אתה יודע שאתה החתן של קליג! מה יגידו
עלינו? תעשה בושות למשפחה שלנו!“
איציק יכול להיעלב, אבל הוא מרגיש שהכוונות של חלי טובות
וכנות: ”אני רוצה להביא פרנסה, ולא מעניין אותי מה יגידו. ואם זה
חשוב לך, אולי אמצא עבודה באיזה מקום מרוחק, בשכונה שלא
מכירים בה אותי?!“
לא, לא, לא, רוצה חלי לומר. אבל נקישה חפוזה על הדלת גרמה
לה למהר לפתוח את הדלת. השכנה מבקשת שתקפוץ לבית שלה
לחמש דקות, היא חייבת לצאת לכמה רגעים לתחנה לקבל חבילה,
והתינוקת שלה נרדמה.
חלי יוצאת לבית של השכנה, ואיציק נותר על הכיסא, בוחש
בספל התה שלו ללא מטרה מוגדרת.
חלי ביקשה ממנו לשיר, מה רצתה שיהיה, זמר?
חיוך נבוך עולה על פניו. הוא עוצם את עיניו והתחיל לשיר.
תחילה בקול נמוך, אחר כך בקול גבוה יותר ויותר.
”נפשי, נפשי חמדה… חמדה בצל ידיך אוי, לדעת אוי, לדעת…“
הוא מדמה את עצמו עומד מול קהל מריע, אנשים עומדים על
רגליהם, מוחאים כפיים, משמיעים קריאות קצובות: ”איציק,
איציק, איציק“. חלי יושבת ביציע מאושרת ומקבלת מחמאות
בתודה, ירמי מלחשש לאנשים בסביבה: מדובר בגיס שלי! איך
הוא?
קולו עולה בלי משים, הוא נעמד ושר, בעיניים עצומות. שקוע
בחלומו המתוק. מסיים את השיר, ועובר לשיר אחר: ”אם היו בני
אדם מרגישים, את מתיקות וערבות את מתיקות וערבות של
התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה…“ קולו עולה יותר ויותר,
מבעד לחלום הוא שומע קול מציאותי מאוד, נדהם: ”איפה אתה
חושב שאתה?“
הוא פוקח את עיניו באחת וענה בלי לחשוב: ”בבנייני האומה“.
”מה? כל הבניין שומע אותך, אתה עושה בושות!“
הוא חוזר למציאות הלא נעימה בבת אחת.
”מצטער, ביקשת שאשיר, אז שרתי!“ הוא נבוך מאוד.
”זה בסדר שאתה שר! רק פעם הבאה תשיר יותר בשקט,
בסדר? זה היה נשמע כאילו אתה בהופעה מול קהל!“
”בסדר, אין בעיה, פעם הבאה אשיר יותר בשקט“, ממלמל
לעצמו איציק ובליבו משלים: 'פעם הבאה לא אשיר כלל'.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
