למרות רצונה של חלי, הולך איציק למרכז המסחרי, לברר על
עבודה עבורו. הוא צריך כסף לשלם למשכנתא, והכבוד… נו, באמת.
במרכז המסחרי אומרים שהוא לא מתאים.
”למה?“ הוא רוצה לשאול אך שותק. בליבו חושב: בטח לא
מצאתי חן בעיניהם. רגשות שליליים הופכים בליבו לדגים טורפים,
שוחים להנאתם בתוך ים של רגשי נחיתות.
'אני לא בסדר, אנשים לא אוהבים אותי', חושב הוא לעצמו.
העבודה אצל הקשיש דווקא הייתה פנויה אך השעות לא
התאימו, שעות הבוקר היו על חשבון הלימוד בכולל. איציק לא
יודע עדיין שהחברותא שלו, אבי ברכיאן, עומד לעבור דירה בקרוב.
הרב אמר להם לעבור, ולאבי לא היה די אומץ לספר לאיציק שהוא
עוזב עוד מעט. הוא דחה את זה עוד ועוד.
הלימוד בחברותא עם אבי ברכיאן מאיר עיניים כל פעם מחדש.
איציק מעדיף לא לחשוב שהוא פרויקט החסד של אבי, אלא חש
נוח יותר להאמין שגם אבי נהנה מהלימוד איתו.
מדי פעם היה אבי מסביר לו איפה לשנן, ואז היה משלים את
הלימוד של עצמו או מצטרף לוויכוח של חברותא אחרת. איציק
השתדל לא להכביד עליו יתר על המידה, והיה אסיר תודה. בליבו
חש שאם אבי לא היה הוא לא היה מחזיק בכולל אפילו דקה.
באותו יום ניגש כרגיל לפינת הקפה להכין לו קפה ולאבי תה.
זו עבורו הפסקה נחוצה. שלא כמו תמיד, מופיע אבי לצידו בפינת
הקפה.
”רציתי לומר לך כמה דברים“, אבי נראה מבולבל ונבוך, שלא
כרגיל.
”כולי אוזן“, איציק שופך בזהירות שתי כפיות סוכר לכוס
הימנית, של אבי. לעצמו שם כפית וחצי.
”זה… משהו שקשור לדירה שלנו… המ… אתה יודע שאנחנו
גרים ביחידת דיור קטנה מאוד. קטנה מדי. אנחנו מתקשים
להתמודד עם זה. זאת אומרת, לאשתי קשה מאוד. אני… מה אכפת
לי, אתה יודע…“
איציק מהנהן בהבנה. ריח עז של קפה ממלא את נחיריו בניחוח
מעורר. הרי לך בעיות, חושב בגיחוך קל, ומתפלא על תחושת
הקנאה שמופיעה בליבו.
אבי ברכיאן בחור מבריק כישרוני ובעל חסד, בעיקר הוא בחור
רגיל לחלוטין. אין ממנו הפתעות לטוב ולמוטב. גם אשתו רגילה
מאוד. אבא שלה לא מנהל רב רושם, משפחתה לא מפורסמת.
כמה מעורר קנאה.
אבי לא צריך לחוש לא מוערך, או גרוע מזה – חסר תועלת
כלשהי. אשתו לא דורשת ממנו להיות מה שהוא לא יכול להיות
מעולם. הוא לא דורש מעצמו, כי הוא כבר שם, במקום נוח וטוב.
רגע, מה אבי מדבר שם?
…“לא ידעתי איך לומר לך את זה עד עכשיו. אני מקווה שאתה
מבין אותי?“
”כן, אני מבין. אתה החבר הכי טוב שלי, העיקר שאנחנו לומדים
כל יום ביחד“, ממלמל איציק בתגובה, מקווה שענה לעניין.
איציק באמת לא מבין?! אבי חש נדהם.
”לא הבנת אותי, ברגע שנעבור מכאן, לא נוכל להמשיך ללמוד
יחד. תצטרך למצוא חברותא אחר“.
”אתה? עוזב? למה?“ שואל איציק נדהם.
”הסברתי לך, הבית קטן מאוד“, מדגיש אבי את המילה ’מאוד‘
”זה הגיע למצב של בעיה בשלום בית. קשה לאשתי מאוד. קשה
לה לגור בצפיפות. אנחנו צריכים לעבור לעיר אחרת, הציעו לי
שם משרה תורנית, כולל טוב, ומה שחשוב לאשתי – דיור בחינם.
כך נוכל לחסוך ולקנות דירה. מבין, איציק? תאמין לי שלא רציתי
לעזוב אותך. הלימוד איתך חשוב לי ביותר!“
”לאן אתה עובר?“ אבי שמח שאיציק שואל, זה מראה שהוא
מקבל יפה את ההודעה.
”למושב אקליפטוס. זה קרוב למרכז. יש שם ישיבה לנערים
עם קשיי למידה“, אבי נושך את שפתיו לאחר שאמר את המילים
הללו, בוחן את תגובתו של איציק.
איציק מחייך אליו, ואומר לו בהצלחה.
כל אותו היום הוא משתדל להתאושש מההבנה שאבי עוזב
אותו לטובת מגורים במקום אחר. אבי לא חייב לי כלום, הוא משנן
לעצמו, זכותו לגור היכן שירצה או היכן שהוא צריך.
הוא לא מבין מדוע אך התחושה שהוא חש, למרות ההבנה הזו
שאבי לא חייב ללמוד איתו לעד, מרה מאוד.
אבי עוזב לאחר יומיים. התברר שהוא המתין ממש לרגע
האחרון. איציק חש חוסר יציבות. הלימוד בצורה הזו בלתי אפשרי
עבורו. ראש הכולל מצרף אותו לחברותות קיימות, זה לא מחזיק
מעמד. איציק חש שהלימוד כבד ולא ברור דיו. הכל קשה ומר.
איציק חש שזה לא יחזיק מעמד הרבה זמן.
חלי מלווה אותו בתפילה ובתקווה. היא יודעת שאם איציק לא
יחזיק מעמד בכולל – המצב יהיה לא פשוט כלל.
שבוע אחרי עזיבתו של אבי ברכיאן, עוזב גם איציק את הכולל.
לשבת הקרובה מוזמנים איציק וחלי לקליג. ביום חמישי מבקש
גם ירמי להגיע, וחנה שמחה. היא שמה לב שירמי לאחרונה נהיה
סבלן יותר. דווקא יהיה נחמד, היא אומרת לחלי, ירמי השתנה,
לטובה.
נו נו, חלי מסופקת ברמת השינוי אצל ירמי. אבל כשאיציק מגיע
לבית בצהרי יום חמישי, היא מבינה שמשהו משתבש. ”אני לא
הולך יותר לכולל. זהו, הלימוד כבר לא מה שהיה, ניסיתי, באמת!
חבל שאין כולל מיוחד לאנשים שקשה להם ללמוד!“
חלי חשה שהשמים סוגרים עליה מכל כיוון. מה פתאום. איך
איציק יכול לחשוב ככה. הוא יכול להמשיך, כמו שהיה עד עכשיו.
עד כדי כך משפיעה עליו עזיבתו של אבי? היא מנסה לחשוב על
מוצא מהמצב שנוצר. ”זה גרוע מאוד“, היא מסיקה לאחר מחשבה,
”אי אפשר שירמי יהיה אתנו בשבת. למי יש כוח לוויכוחים עכשיו!“
אין לה ברירה. איציק חש עצוב ומדוכא והיציאה ממש הכרחית.
ההורים קליג מקבלים אותם בחמימות רבה. חנה מחבבת מאוד
את החתן העניו והבלתי מתנשא. בליבה היא אומרת לעצמה שזהו
החתן המתאים ביותר. ממש כפתור ופרח.
ירמי וציפי מגיעים מספר דקות לפני הצפירה. ירמי נראה
כועס ועצבני. ”ציפי לא הספיקה לכבס לי את החולצה של שבת!!
הייתי צריך להפוך את הבית למצוא משהו, בסוף כיבסתי חולצה
ביד וגיהצתי אותה איכשהו“, מתלונן בקול רם, לא שם לב לציפי
המסמיקה.
”נו, נו, זה קורה לכולם“, אומרת חנה וקורצת לעבר ציפי, רוצה
לפייס אותה מעט. חלי נדה לעצמה בהזדהות. ירמי מגזים לכל
הדעות.
”זה בסדר, ירמי צודק“, אומרת ציפי בחיוך, ”הכביסה הלבנה
חמקה מהרדאר שלי הפעם. זה קורה“.
”באמת צריך לשים לב יותר“, רוטן ירמי, ”לא נורא, מכל דבר
לומדים“.
”לא היה קורה כלום אם היית לובש חולצה של יום חול“, מוצאת
חלי את עצמה מעירה, בהתרסה. ”את האמת? לאיציק אין בכלל
כזה דבר חולצות מיוחדות לשבת, והוא מסתדר עם זה מצוין!“
ירמי שותק רגע ארוך ואז אומר: ”לכן הוא נראה ככה!“
”מי?“
”מה מי? איציק. ככה זה כשאין חולצות מיוחדות לשבת, בטח
אין גם עניבה מיוחדת לשבת. והחליפה? שייכת לימי הביניים, בטח
שהוא יראה כמו קבצן!“ סגנון דיבורו של ירמי הופך לנמהר.
חלי מצטערת על הדברים שאמרה. למה הייתה צריכה
להתערב? בוויכוח עם ירמי הוא תמיד יאמר את המילה האחרונה
ולא משנה אם היא צודקת או לא.
ירמי ממשיך לדבר, עיניו בורקות בזעם: ”גם שמעתי שהעיפו
אותו מהכולל. ככה זה, מי שלא משקיע בבגדים שלו לא משקיע
בלימוד, לא מביא פרנסה. ככה זה“.
”לא העיפו אותו, הוא יצא לבד“, אומרת חלי בקול רועד. לאחר
רגע נוזפת בעצמה, למה לי לרעוד מירמי? הוא מדבר לכולם לא
יפה, משפיל ודורך על יבלות כואבות. הוא הלא בסדר, ולא איציק,
שמשתדל כל כך.
היא אוזרת אומץ: ”מה הבעיה ללכת לקנות בגדים יוקרתיים?
איציק ככה רוצה וצריך לכבד אותו!“
ירמי פותח את פיו לענות, אך ציפי מבקשת ממנו שיביא את
המזוודה לחדר האורחים ובכך מסתיים לו הוויכוח הקטן הזה.
לאחר סעודת הערב, יוצאות בנות משפחת קליג לסיבוב קצר.
חלי צועדת ליד ציפי, משתדלת לשמור מרחק מהשאר. היא רוצה
לתפוס איתה שיחה בארבע עיניים וחשה שהגיעה ההזדמנות לכך:
”שתדעי שלירמי יש לב זהב, למרות הכל“, מוצאת את עצמה
אומרת, להפתעתה.
ציפי לא עונה מיד, שוקלת מה לענות, חלי ממשיכה: ”כן, כן, יש
לו לב טוב ורחום. אני לא אשכח סיפור שקרה בימי ילדותי, אספתי
אז מדבקות לאלבום. אם את זוכרת המדבקות עלו אז יקר יותר
ממה שהן היום. ואז איזו חברה רבה איתי והעיפה את האלבום
לתוך שלולית. חלק מהמדבקות נהרסו. כל כך בכיתי! באתי לבית
בוכה. יותר כאב לי היחס של החברה מאשר המדבקות. לא יכולתי
לבטא את זה וסיפרתי על המדבקות שהתקלקלו.
ירמי היה אז בכיתה א‘ או ב‘ או ג‘, לא זוכרת במדויק. הוא
ניגש לקופת החיסכון שלו והוציא את כל הסכום שאסף שם, ניגש
לאמא שלי וביקש רשות ללכת איתי לחנות לקנות לי מדבקות. את
תחושת האושר אני זוכרת עד היום. ירמי דמות משמעותית מאוד
בחיים שלי“, היא מוסיפה, ”רק חבל שעם הזמן הוא שינה את
סגנון הדיבור שלו. זה הפריע לי מאוד. ועכשיו אני רואה שגם בך
הוא פוגע בלי חשבון“. חלי משתתקת. היא באמת לא יודעת אם
טוב עשתה שדיברה כך.
ציפי לא עונה מיד. היא שוקלת רגע את דבריה ואז אומרת:
”מבחינתי זה דווקא בסדר שהוא כזה“.
”זאת אומרת…? למה את מתכוונת?“
”אני מתכוונת שלמרות שירמי מעיר הערות בלי לחשוב
פעמיים, הוא לא עושה את זה מתוך כוונה לפגוע, כך נראה לי
לפחות. הוא פשוט מתקשה לשמור את הכעס בלב. יש לי מזל
שאני מכירה בערך של עצמי, כך שלפעמים ההערות שלו מועילות
להזכיר לי מי אני ומה אני. לפעמים, כשאני מרגישה לא מצליחה
להתמודד עם הפגיעה, אני מלמדת את עצמי איך לשרוד. ולפעמים
משתדלת להודיע בתקיפות אך בכבוד הראוי שלא מתאים לדבר
אלי ככה“.
”אבל מה פתאום שתיתני לו לרמוס לך את הכבוד שלך? תחזירי
לו לפחות, שירגיש מה שאת מרגישה. אין סיבה שתשפילי את
עצמך ככה“. חלי באמת אינה מבינה.
”ומה יצא לי מזה אם אכעס בחזרה? יש אנשים שהם כמו אריה.
אם מכבדים אותם הם מלאי הדר ומלכותיים, ואם משפילים אותם
הם הופכים לטורפים“.
”בינתיים ירמי לא נראה מלכותי, הוא נראה טורף גם כשמכבדים
אותו“. המשל של ציפי מוצא חן בעיני חלי.
”אני לא נותנת להשפיל אותי. אני מעצימה את עצמי מבפנים.
ואת צריכה להבין, חלי, שלכל אדם יש חסרונות, מקומות שבהם
הוא חלש או לא מושלם. אני קיבלתי בעל עם אופי מסוים ועלי
לדעת שעם זה עלי להתמודד“.
”זה קשה, אני לא הייתי מצליחה“, אומרת חלי.
”נכון, כי לך יש התמודדויות שונות. לכל אחד ה‘ נותן כוחות.
צריך למצוא אותם בתוכנו“.
אני? גם לי יש התמודדות? חלי שותקת. חושבת. נכון,
המשכנתא נוגסת להם את רוב המשכורת שלה, וכעת איציק בלי
כולל, ללא עבודה.
ציפי לא שמה לב למחשבות שלה. היא ממשיכה: ”תגידי, חלי,
לאיציק יש באמת הצעות עבודה? פשוט חשבתי על משהו לפני
שבת. עכשיו שבת ואני לא רוצה לדבר דיבורי חול, נראה לי שיש לי
הצעת עבודה מצוינת בשבילו. נדבר על זה במוצאי שבת, בסדר?“
במוצאי שבת הן לא מספיקות לדבר על זה. יש רעש, וכולם
מתארגנים, וזה נשכח. אך ביום ראשון בבוקר, כשחלי הייתה
בעבודה ואיציק היה באמצע להכין ארוחת צהריים מעניינת
במיוחד, מצלצל הטלפון ומביא איתו עבודה חדשה לאיציק.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
