בשלהי חודש סיוון מתקיימת חתונתם של חלי ואיציק.
במלוא האופק מתפרש לו רק קיץ ארוך וחמסיני. הצעתם של ההורים קליג מפתיעה ומעוררת גל נוסף של
התעניינות אצל המכרים. לא ירמי וגם לא רינה זכו לה, וזה נראה בהתחלה כהדהוד נוסף לגל השמועות שסובב את השידוך כל העת.
מדי שנה נהגו רב שלמה וחנה קליג לטוס לשוויץ בחופש הגדול, הם שכרו דירת נופש בדאבוס ונהנו מאוויר הרים צלול ומנופים
עוצרי נשימה.
השנה מוזמנים להצטרף אליהם איציק וחלי. המתנה אינה מובנת מאליה, והזוג המאושר יודע להודות
ולהעריך עד בלי גבול, שכן למרות התדמית של הקליגים והעושר הרב שהפגינו, עם השנים הלכה וירדה רמת הכנסתם.
את עיקר הכנסותיה הרוויחה המשפחה המורחבת מהשכרת בניין דירות שקיבלה בירושה מהסב.
הבניין היה במקום מרכזי ומבוקש בירושלים, והשכירות הגבוהה שקיבלו אפשרה להם לחסוך סכומים ניכרים ולהתפרנס בכבוד.
רק שעם הזמן הדירות התיישנו ונדרש לשפץ אותן, מה שגרם להוצאות מיותרות ולחוסר בהכנסות, שכן מרבית הדירות היו
ריקות בזמן השיפוצים. הקושי הכלכלי לא ניכר היה ביום יום, אך בהחלט היה עליהם לחשב יותר את ההוצאות.
ההורים קליג והזוג הצעיר מבלים את רוב בין הזמנים בשוויץ, הם שבים לארץ לקראת סיום בין הזמנים, וכמו משמים מקבל
איציק הודעה שיש לו כולל: ישיבת ”תורת חכמה“ בה למד פתחה השנה כולל בוקר.
הכולל מתנהל לעת עתה במסגרת בוקר בלבד, ורוב האברכים ממשיכים ללמוד בכולל-צהריים שנועד לאברכים מצוינים בלבד.
לחפש כולל ללימודי הצהריים זו משימה מייגעת במיוחד. אחרי החגים מוצא את עצמו איציק לומד בכולל בוקר, ללא מקום
לימודים נוסף.
זה צפוי. ואיציק לא שוכח לשמוח שיש לו לפחות מקום למודים בבוקר בחברה טובה, איכותית, ועל שזכה שאבי ברכיאן
הוא החברותא שלו. איציק לא יכול לדמיין מה היה קורה אילו כל זה לא היה מסתדר על הצד הטוב ביותר.
הוא מודה לה‘ על מזלו הטוב.
מירה נכנסת ליחידת הדיור הזעירה באנחה מודגשת. היא לא מבינה בשום אופן מה מחזיק אותם כאן, בכוך הזה, כמו שהגדירה
את החדר-המחולק-לשניים אותו שכרו במחיר מפולפל.
היא לא רוצה להתלונן, רוצה לשמוח בחלקה. היא זכתה; בעלה אבי תלמיד חכם ויודע ספר. יש לו מידות טובות ומעלות רבות
שאמורות להעניק לה תחושת אושר על הזכות שנפלה בחלקה.
היא משתדלת לא לרטון ולא להתלונן, למרות זאת הולכת תחושת המרירות וגואה בליבה.
עד מתי תתנהל ככה במקום הצר הזה שנקרא בית? דמעות תסכול עולות בעיניה פעמים רבות, במיוחד שהעבודה שמצאה לעת
עתה היא לשעות מעטות ביותר, ואת רוב זמנה היא נאלצת לבלות בבית. אילו היה באפשרותה הייתה הולכת לבית הוריה מבוקר ועד
לילה. אבל הוריה מתגוררים בשכונה אחרת השוכנת במרחק גדול יחסית. חמותה אמנם מתגוררת בשכונתם, אבל לבוא אליה לביקור
זה רק ביחד עם אבי, וגם זה רק לאחר שהודיעו מראש על הביקור.
הקשר עם החמות, אחרי הכל, מעט שונה מהקשר לאמא. צלצול הטלפון שגרתי. הדוברת דווקא לא.
”מירה ברכיאן? שלום, מדברת דינה מרצבאך“.
”שלום הרבנית מרצבאך“, אומרת מירה בהתרגשות.
”מה שלומך?“ הרבנית מרצבאך לא ממתינה לתשובה אלא מדברת בשטף, ”רציתי להציע לך את ההצעה שבעלי הרב הציג
לפני בעלך. עדיין לא ניתנה תשובה משום מה. זו עבודת קודש של ממש, מטעם קרן מרקוביץ. מדובר בקהילה מקסימה ואיכותית,
מרחק לא רב מהמרכז, שמעת על מושב אקליפטוס? מדובר מקום פסטורלי, יש שם תחבורה מסודרת, אתם מקבלים מקום מגורים
ומשכורת מתאימה. בעלך יישאר במסגרת הכולל בבוקר ואחר הצהריים. רק פה הוא ישלב בלימוד שלו לימוד עם נוער מתחזק.
את יודעת, לפעמים בגילאי העשרה יש נערים שעוברים משברים, אז הרב מאיר מרצבאך בן דוד של בעלי פתח במושב ישיבה. בערב
הוא יכין נערים לבר מצווה. פעמיים בשבוע יצא למשימות חיזוק וקירוב רחוקים, את – מירה‘לה – תעבדי בתור מורה מחנכת. יש
שם ביישוב הסמוך כיתות מקסימות שמחכות למורה כמוך, מירה!
מה דעתך? כמובן עליכם להתייעץ ולהגיע להחלטה משותפת!“ ”תודה, הרבנית“, מצטרדת מירה, ההצעה ממש מפתיעה אותה,
ומה שהיא מבינה מדבריה של הרבנית נשמע לא מציאותי כלל.
לאחר מכן, היא מבינה שיש כאן סעיף שדורש הסבר נוסף. היא ממתנת מעט את התרגשותה: ”הרבנית אומרת שבעלי כבר יודע
על ההצעה? מדוע לא שאל אותי?“
”זהו, תבררי אצלו. בעלי אומר שהוא דווקא שמח מאוד עם ההצעה ואמר שהיא ממש במקום, וגם ככה אתם לא עומדים
בהוצאה של השכירות והכל. אבל אחר כך, הוא החל קצת להתחמק ולא מוכן לתת תשובה ברורה. אולי תבררי אצלו. תשתדלי בלי
לחץ, בסדר? פניתי אלייך כי חשבתי שאת זו שמתנגדת.
אבל אם את מוכנה אז למה שתהיה בעיה?“
בארוחת הערב אבי שיבח את האוכל ואמר שהוא יוצא מן הכלל.
מירה חושבת שעל הארוחה, שכוללת חביתה וסלט – והיא סטנדרטית לחלוטין, מיותר להחמיא כל כך. אבל זה הנוהג של אבי,
להודות ולהחמיא על כל דבר. והמחמאה אכן משרה אווירה נעימה.
”הרבנית מרצבאך התקשרה וביקשה לדעת תשובה“, היא אומרת לפתע.
אבי מתקשה לרגעים לבלוע את האוכל, שיעול פורץ מגרונו.
”הרבנית מה…?“
”תיזהר, אל תילחץ“, מבקשת מירה, ”בקשר למה שהרב מרצבאך ביקש…“
”אה, כן“, אבי נאנח, ”זה רעיון נפלא ממש. אנחנו יכולים לתרום שם המון ובטח גם הם יתרמו לנו לא מעט… רק שזה לא יכול לצאת
לפועל…“
”למה? אתה לא רוצה לגור רחוק מאמא שלך?“ נדרכת מירה.
”לא זה העניין“, אומר אבי. תמיד אמרו לו שיחסי כלה חמות זה משהו זהיר ושביר. עד היום לא ראה בעיות מיוחדות. להיפך, אמא
שלו מהללת את מירה וגם מירה מחבבת את חמותה, למה דבר ראשון האשם נופל על אמו?
”זה לא קשור בכלל למשפחה שלי. בכלל בכלל“, מדגיש.
”אז מה?“
”זה משהו לא לפרסום. מדובר בחברותא שלי. אני לא יכול להשאיר אותו לבד“.
”של הבוקר או של אחר הצהריים?“
אבי נאנח. בבית שלו, מול הוריו, ניהל שמירה קפדנית על מידור נוסח השב“כ. הוא אינו אוהב לשתף ואוהב פרטיות מוחלטת. מול
מירה, זה שונה. הוא צריך לספר ולשתף. אין לו ברירה.
”של הבוקר“.
”אה… איציק הרקוביץ? למה אתה לא יכול לעזוב אותו?“
”את יודעת את השם שלו, אם אספר לך אכשל בלשון הרע!“
”נו, כולם יודעים את הסיפור! אני מכירה את אשתו מהסמינר!
היא מצאה עבודה מצוינת, הלוואי עלי! כולם יודעים שהוא מתקשה ללמוד“.
”נו, אז אם את יודעת למה את שואלת?“ רוטן אבי קלות. דמותו של איציק עלתה מול עיניו. ככה רואים אותו כולם – מתקשה
ללמוד.
והוא בכלל לא רק מתקשה. הוא מתחשב ושואף להיות בסדר. הוא מתייגע, ומשתדל, ושמח בחלקו. יש לו מידות טובות, סבלנות
ומאור פנים לכל אדם. הוא איציק. כמה חבל שזה מה שכולם יודעים וחושבים עליו.
”סתם, רק רציתי להיות בטוחה שאני מבינה את הסיבה. אתה רוצה לומר לי שבגלל החברותא שלך אתה מוכן להפסיד הצעה
שיכולה לשנות לנו את החיים? אפשר לחסוך שם כסף לדירה, לבנות את עצמנו כמו שתמיד שאפנו, להשפיע מהיכולת שה‘ חנן
אותנו לסביבה! אבי, אני חושבת שאתה מגזים!“
התיאבון סר מאבי, הוא מזיז את הצלחת למרכז השולחן, אולי כדי להביע מחאה שקטה: ”אם אני עוזב זו תהיה סוף דרכו של
איציק בכולל! את יודעת את משמעות הדברים? גם ככה אין לו כולל אחר הצהריים!“
מירה שותקת לרגע, דמעות מבצבצות בעיניה. ”זה לא פשוט כל המצב הזה. אני יודעת שאין לנו אפשרות לחסוך כסף לדירה.
השכירות זוללת לנו הכל. ועכשיו שיש תקווה. הרבנית מרצבאך אמרה. לא נשמע לה?“
אבי מנסה לענות: ”אבל… איציק. הוא צריך שאלמד איתו. קשה
לו, את לא יכולה להבין אותי?“
מירה לא עונה מיד. לבסוף, כשהיא מדברת, דבריה נשמעים לאבי נסערים: ”לחברותא שלך יש דירה! ולמשפחת קליג יש
קשרים, הוא יכול להסתדר בחיים! זה אנחנו שלא רצינו להכביד על ההורים, אני מתמודדת בכוך הזה יום יום, אתה בכולל כל היום
ולא שם לב למה שאני עוברת!“
אבי מופתע מכמות המרירות שמבצבצת מבין המילים. ”בסדר. אני אתייעץ עם הרב מרצבאך“, הוא אומר לבסוף, ”סך
הכל הוא ממתין כבר שבוע לתשובה ממני. אספר לו את ההתלבטות
שלי, ונראה מה תהיה התשובה“.
”טוב“, מסכימה מירה, ”רק אל תישכח לספר לו מה דעתי ואיך שאני מתמודדת בדיר הזה“.
”לזוג צעיר זו דירה מושלמת“, אמר אבי, ”לא הבנתי את הכינויים: כוך, דיר… סך הכל היחידה מתאימה מאוד“.
”בכל מקרה, תשאל את הרב ותגיד שזה עניין של שלום בית“, מוסיפה מירה במהירות. הם צריכים לתפוס את ההצעה בשתי
ידיים.
זו ההשתדלות שלהם.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
