כשהיא נלקחה לכלה, אף אחד לא זכר לה את הפדיחה עם ה'שיבולים' בכיתה

ובשנה ההיא, אחרי פסח, החליטה המורה חווה, שבקיר האחורי של הכיתה, זה שבסוף הטורים, צריך לעשות קישוט גדול ומכובד.

ומה יותר מתאים מלוח ספירת העומר, גדול ונכבד, על כל הקיר, עם ארבעים ותשע אלמנטים שיציינו כל יום.

והמורה חווה, רצתה מאד מאד, ש"האלמנטים האומנותיים" , (עזבו אתכם, אלמנטים, עלק, זה מילה שאני שמתי פה. פעם לא הכירו מילים כאלה . אמרו "דברים" וכולם הבינו.) יהיו שיבולים.

ובשיעור, שאלה המורה חווה,

למי יש ליד הבית שדה, עם שיבולים, שתוכל להביא 49 שיבולות, לקשט את הקיר לקראת חג מתן תורה.

אף אצבע לא הורמה.

לא היתה אצלינו בכיתה אף בת ממושב או כפר.

ואז נזכרתי,

שבוואדי רושמיה, מול הבית של באבי שלי, ליד הוואדי ממש, יש צמחים גבוהים כאלה, קצת אולי כמו קני סוף שזה נורא נורא מזכיר (לי) שיבולים.

הצבעתי, ואמרתי למורה שיש ליד ספתא שלי משו דומה, ושאם היא רוצה, אקטוף ואביא.

משום שלא היה תחליף הולם להצעה שלי, זכיתי בהנדבות במכירה הפומבית בקריאה ראשונה, והחוק עבר.

אחר הצהריים, נסעתי באוטובוס ארבעים ואחת, מליד הבית של משפחת קפלן, וצעדתי לוואדי רושמיה, ממש מתחת המרפסת של באבי.

לקחתי מבאבי שלי שקית זבל, (פעם אמרו זבל, לא אשפה) כדי לאחסן את האסיף, והלכתי לקצור.

ברגל זהירה ירדתי אל הנחל הדולף שאריות של חורף , והתחלתי לקטוף "שיבולים סינטתיות" לקישוט הכיתה.

קטפתי אפילו יותר. שיהיה רזרבה. שיבולות עם פרווה אפורה יפיפיה, שהרוח מניעה אותן כשדה קמה,

ואפילו "חציתי את היבוק" = עברתי את הנחל כמה פעמים כדי שיהיו לי מספיק "שיבולים".

בבוקר באתי לכיתה עם אלומות אלומות, בשקית זבל, והשמחה גאתה עד הר סיני.

עמלנו היטב (לא בא לי להגיד קשה) על הקישוט, ביחד עם המורה, וכבר אחרי כמה שעות היה תלוי לוח ספירת העומר, מקורי ומושקע, עם ארבעים ותשע "כמו שיבולים" שתלויות בו, שיבולת כנגד כל יום ,ככתוב, "תספרו חמישים יום".

האלמנט החמישים היה כמובן לוחות הברית שמן הסתם היו מבריסטול מוזהב או משו בכיוון.

כל הכיתות צעדו לראות את הקישוט המופלא, ואיפשהו בבטן צמח לי משו של "שוויץ"- גאווה, על השיבוליסטיות היפות שעשו את האירוע להרבה יותר אטרקטיבי.

א ך    ד א     ע ק א

השיבולים היפות… ברגע שהרגישו שאין אדמה תחתיהן,

ואין מים,

התחילו להתייבש

וכל השערות היפות שמילאו את הגבעול….. הפכו למעין "שערות סבא" כמו של סביון, וכל תזוזת רוח….. העיפה אותן לכל ארבעת רוחות השמיים והכיתה.

במשך כמה ימים היתה הכיתה שלנו נראית כאילו שפתחו בתוכה כרית נוצות, ופיזרו לכל עבר…

כמה שטיאטאנו, המאבק היה אבוד מראש

ולאחר ימים מספר, החליטה המורה חווה, שהספיקו לנו השיבולציות והמקוריות, ותלשה את כל העשבים השוטים מהקישוט המרענן…..

למותר לציין שמאז לא התנדבתי כלכך מהר להציע תחליפים או להציע בכלל…

ואת העומר, נראה לי שספרנו עם גביעים ריקים של לבן, או שיבולים גזורות מבריסטול צהוב.

והמורה חווה?

בטח אכלה את עצמה שנתנה לי לשכנע אותה על תחליפים,

ואז –

לקחה אותי להיות כלתה.

יש תמיד תקווה.

תזכרו

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

כשרצון ה' בוחר בי ואני בוחרת בו | דסי זייבלד המלך נח – יחי המלך החדש | דסי זייבלד איך זה גורם לך להרגיש….?! | דסי זייבלד מסכות לחיים יפים יותר | דסי זייבלד מרגש ומעצים: אני ילדת פוסט שואה | דסי זייבלד