1. היה קשה שלא להזיל דמעה ביום רביעי בערב השבוע, באולם של בית הספר התורני-מדעי של שדרות. כל אירוע של שגרה שמתקיים בימים אלה בשדרות השקטה הוא תמונת ניצחון קטנה, אבל זה היה אירוע סמלי במיוחד: חגיגת בת מצווה לילדות העיר, לדור הבא. אלה ילדות שעוד לפני בת המצווה, כבר התבגרו וחושלו כל כך. גם בשנתיים האחרונות, אבל למעשה מאז שנולדו, בכל שנות ה"טפטופים" והקונספציה. כשהן עלו לבמה לריקוד משותף וחגיגי, ועשרות אימהות צילמו והתרגשו, לחשה לי מישהי: "את רואה את הילדה שרוקדת בשורה השנייה? אחותה, דנית כהן, נרצחה בשמחת תורה". לא שאלתי כמה עוד מעגלים עצובים כאלה יש סביב הילדות השמחות.
אז כשביקשו ממני לברך אותן, החלטתי לספר להן – על מה שלמדתי מהן. להסביר שהן-הן הסיפור. גיבורות היסטוריות.
2. ביקרתי מאז שמחת תורה בכ-20 ממלונות המפונים ברחבי הארץ. היום רובם ככולם כבר בבית, ברוך השם, בצפון ובדרום. זו לא הייתה חזית של גבורה שקיבלה הרבה תשומת לב, אבל נדמה לי שהילדות האלה יכולות להיות גאות בעצמן.
התחלנו במלון "וורט" בירושלים. כ-300 מפונים נמלטו לשם, ביניהם גם כמה מילדות בת המצווה שהיו השבוע באולם. הגעתי למלון ביום ראשון שאחרי שמחת תורה ונדהמתי: אורנה דידי, תושבת שדרות, הקימה שם בעשר אצבעות חמ"ל. היו שם אנשים הלומים, מבולבלים, שחלקם עדיין לא ידעו מה עלה בגורל יקיריהם. אבל אורנה ביקשה מתנדבים, ובתוך שניות הוקמה ועדת חינוך לגיל הרך, ועדת נוער, ועדת כביסה, ועדת חוסן. כל אחד אמר על מה הוא לוקח אחריות. ביקשתי לצלם את הישיבה המאולתרת הזו, של אנשים שמתעקשים לארגן מחדש את חייהם בתוך האסון הנורא. אבל אז אורנה ביקשה שאצלם אותם שוב. "חשוב מאוד שתצלמי אותנו מחייכים", אמרה. איזה מסר. לה, לחמ"ל, לכל מי שראה את התמונה.
כמה ימים אחר כך הגיעה שבת, ושוב נדהמתי: הנוער של שדרות שהתארח במלון הכין תוכנייה מסודרת. הרצאות, תפילות, קידוש, כיבוד, פעילות לילדים. והכול מעוצב, עם שעות מסודרות. ראיתי שוב את הדבקות שלהם בחיים. אנשים שיש להם סיבות להישאר כל היום במיטה, מקדשים את השבת ואת הקהילה, והנוער הוא זה שמכין את הלו"ז. אמרתי לבנות שאני שומרת את התוכנייה הזו עד היום אצלי בבית. קשה לזרוק דף כזה. הוא באמת נראה לי קצת קדוש.
3. אבל זו לא רק השגרה שנתנה כוח, זו גם המסורת. בנות המצווה האלה כבר ראו איך המצוות שהן מקבלות כעת – הן עוגן, חוסן ומצפן. אין הרבה ילדות בנות 12 שקיבלו כזה שיעור לחיים. שחזרנו ביחד את הטקסים שהתנהלו בכל המלונות – תחילה, ההשלמה של שמחת תורה, שנקטעה באכזריות. בשמחת תורה נהוג שכל הילדים עולים יחד לתורה, בעלייה חגיגית שמכונה "כל הנערים". הקהל זורק עליהם סוכריות, מתפלל, מברך. זה קרה באיחור, אבל קרה, והן זוכרות זאת כרגע של סגירת מעגל.
אחר כך הן חגגו את כל החגים, אבל אחרת, וקיבלו כלים חשובים של גמישות והסתגלות. למשל: להדליק נרות חנוכה בלובי של המלון עם כולם. לחגוג את ליל הסדר באולם ענק. היה מי שהתעקש לא לוותר על כלום, גם על מנהגים יקרים: במלון "רמדה רנסנס" ערכו מפוני הדרום והצפון הילולה לבבא סאלי. כשאי אפשר היה לעלות לקברו בנתיבות, הם התכנסו בירושלים וקיבלו כוח מדמותו של הצדיק. זה היה מדהים לראות אז את השירה, השמחה והריקודים, בתוך תקופת נדודים כל כך מאתגרת.
4. יועצת חינוכית תושבת העיר אמרה לי: הן יכולות לראות את עצמן כמסכנות, אבל אפשר גם לשדר להן שזו חוויה מעצימה. אתה בוחר איך לספר לעצמך את הסיפור. למשל, אלה ילדות שזכו לראות את ההתנדבות, החסד והסולידריות בעם ישראל – הכי הכי מקרוב. כל אחת מהן חוותה ממש על בשרה את הערבות ההדדית (על בשרה כי מישהו כיבס לה את הבגדים, ולפעמים גם תרם לה אותם).
פעם ילדות מהדרום שהיו במלון נווה אילן אמרו לי כמה קשה להן להיות מהצד שמקבל עזרה. "אנחנו רגילות להתנדב, לתרום, להרים פרויקטים. פתאום אנחנו בצד הנזקק", סיפרו במבוכה. "אנחנו מחכות לחזור ולהיות בצד הנותן".
איחלתי לבנות המצווה של שדרות לקחת את כל העוצמות האלה איתן קדימה – את התורה והחוסן והשגרה והגמישות וההתנדבות. ואז הן שוב עלו לבמה לרקוד, ואימהות החזיקו סלולרי ביד אחת, ומחו דמעה ביד השנייה. ריגשתן. מזל טוב.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
