בצהריים מגיע איציק מעט מאוחר לבית. השיחה עם ירמי
והטיפול בה הייתה על חשבון העבודה, והוא נשאר להשלים מספר
עניינים חשובים שאותם לא רצה לדחות.
בבית ממתינה לו על השולחן ארוחה שכללה נקניקיות פרווה
מופשרות במים רותחים ואורז עשוי במיקרוגל. ובצלחת קטנה,
לתוספת, עגבניות שרי חצויות, צנוניות פרוסות דק לצד רוטב
ויניגרט קנוי. בשביל חלי זו ארוחה מושלמת, אך איציק נרתע
מהאוכל. הוא אינו אומר דבר. אלא יושב לאכול, מוסיף לנקניקיות
קטשופ וחרדל.
בבית שלו, אצל אמו המנוסה, לא מגישים ארוחות מהירות
בכלל. הכל שם מושקע יותר. אין אצלם נקניק פושר. אם כבר
מילכה, אמו, טורחת בהכנת בורקס נקניק לצד פירה בתוספת רוטב
ביתי טעים.
אמא שלו מלכה במטבח, ואילו אשתו מעדיפה ארוחות קלות
פרווה כדי לא להפסיד את הנס קפה של שעה ארבע. ככה זה, ולא
נראה לו מתאים לבקש ארוחות כמו שהוא מעדיף.
הוא אוכל בדממה, רואה את החולצות שקנה מקופלות בערימה,
בדרכן לארון.
החולצות לבנות מדי, לטעמו. והוא מרגיש שלא נאה ללבוש
אותן ככה.
”האוכל ממש טעים“, הוא משבח, מה שנכון נכון. אולי זה לא
מה שהוא מעדיף לאכול, אבל חלי השקיעה וטרחה ואין סיבה לא
להחמיא ולהשרות אווירה חיובית בבית.
חלי מחייכת, ומשבחת את טעמו בבחירת הבגדים.
איציק אינו חושב לפני שהוא אומר במהירות: ”לפני שאני לובש
את החולצות, אני רוצה לכבס אותן“.
”מה?? למה? סוג הבד מציק לך ללא כביסה?“
”זה דווקא נראה סוג בד נוח… אבל הצבע… לא‘ידע לא נראה
לי ללבוש חולצות לבנות בוהקות, אני רוצה ללבוש אחרי כביסה.
שיקבלו צבע פחות לבן“.
חלי מעכלת את הדברים, תוהה אם לצחוק או להתרגז. היא
בוחרת בלהתרגז.
”מה? הגזמת! באמת הגזמת! מה זה הדבר הטיפשי הזה! ללבוש
בכוונה בגדים לא חדשים. עוד מעט תגיד שאתה רוצה לזרוק את
החליפה לרצפה, שתקבל מעט אבק. אני לא מבינה אותך!“
איציק גם אינו מבין את עצמו.
”אני לא רוצה … לא‘ידע, לבן בוהק ובגדים חדשים, לא נעים לי
להסתובב ככה“.
”כולם פה לובשים ככה. אני רוצה להבין מאיפה המחשבות
האלה“.
”גם אני רוצה להבין, זוהי התחושה שלי“, מודה איציק בחצי
פה.
”ועזבי, את מי מעניין בכלל איך אני נראה? אני עושה ולובש מה
שנוח לי, ואם זה לא מתנגש עם ההלכה, אז מה רע?“
חלי מושכת בכתפיה ואינה עונה. איציק כבר מתחרט על
הדברים שאמר. הוא באמת אינו מבין, מאז נישואיו מדי הרבה
שיחות מתנהלות על בגדים ומראה חיצוני.
הוא אומר את מחשבותיו בקול, חלי עונה: ”אם היית נראה רגיל
וסטנדרטי אז באמת לא היינו משוחחים על זה, כל הבעיה שאתה
מחפש להיות שונה ומוזר. זו הבעיה“.
נו, טוב, איציק משתכנע ואינו מכבס את החולצות. אולי באמת
הוא צריך להתרגל לבגדים החדשים. הרי אין בזה שום דבר רע. הוא
הרי יכול להשתנות.
במיוחד אם כל הזמן מסתובבים ויכוחים סביב זה.
”אנחנו צריכים להרוויח כסף“, אומר רן לאמיר.
הם יושבים במשרד של רן, מעלים עשן מנרגילה ריחנית.
”זו לא בעיה כל כך גדולה, אני יזם ענק“, אומר אמיר נושף ענן
מסולסל.
”אז יאלה, תן רעיון“, רן עוקב במבט משועמם אחרי העשן
המתפוגג לאיטו בתקרה.
”הייתי הולך על הציבור החרדי“, פולט אמיר ללא מחשבה.
”הולך על מה?“
”סתם, לא‘ידע, חשבתי ששם נמצא כסף גדול. הם קונים הרבה.
גם אם הם לא רוצים הם צריכים לקנות. אולי נמכור להם משהו“.
”אני לא מזלזל אפפ‘ם ברעיונות שנזרקים ככה לאוויר. בוא
תנסה לפתח יותר את הרעיון שלך, מה נמכור להם?“
”אם הייתי יודע, הייתי אומר“, שניהם שוקעים במחשבות.
”מה דעתך לעשות להם איזה הצגה, משהו כזה?“
”רעיון טוב, רק שצריך מציג דתי עם תוכן מתאים. אתה בטח
מבין שלא כל תוכן ורעיון מתאים להם“.
”נו, איפה נשיג להם הצגה של דתיים“, רוטן רן.
”בוא נחפש רעיון אחר, יאללה סתם נתקענו“.
”לא, לא! עד שאני לא ממצה את הרעיון הזה אני לא מחפש
רעיון אחר. בוא נחשוב. יש לי שכן שעושה קסמים ופנטומימה, בוא
נחליט שאנחנו מציעים לו להופיע. נבקש ממנו להתאים את התוכן
לקהל הדתי. נעשה פרסומות. אתה מכיר את ירון לימוני? הוא יש
לו אולם באזור חרדי, בטח יעשה לנו מחיר טוב. גם הקוסם ייקח לנו
אחוזים. ככה לא נסכן את הכסף שלנו, איך אני?“
”חלומות כולם חולמים“, אמיר נושף את העשן ישר לפרצופו
של רן, ממחיש את דעתו לשמע תיאוריו המלבבים, ”אתה צריך
לשלם להגברה, צריך לשלם לפרסומות. מה נראה לך, זה הולך
ברגל? לא פשוט ולא בטוח שיבואו צופים“.
”נו, נו, זה לא נקרא סיכון כספי גדול כל כך“, אומר רן. ”אם
נרוויח, נרוויח בגדול, אם נפסיד, נדאג שנפסיד בקטן, מה יש לנו
להפסיד?“
וכבר יושבים השניים ומתכננים את ההופעה הקרובה שתהיה
הטריגר לשורה של הופעות מכניסות שיבואו בעקבותיה.
את ספריה של א' פרי ניתן להשיג באתר "פרי הוצאה לאור"
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
