מזל שהוא כבר טס פעם אחת ויודע איך זה, אחרת הייתה
מצטרפת לו חוויה נוספת, חדשה, ולא בנסיבות משמחות.
גם ככה הוא מוצף מדי, מבולבל מדי, ומסכן כל כך.
רגשות שונים מכים בו, והמרכזי שבהם זה מצוקה ממשית
שהוא חש.
ואין לו יכולת להרגיע את עצמו, בכלום. רק תרחישי אכזבה
ופחד מלווים אותו.
לצידו, נוחר בחור גדל גוף ברעש גדול ומביך. איציק מעיף אליו
מבט בוחן. חש רחמים, ומתפלא שהוא מצליח לרחם על אדם נוסף
מלבד הוא עצמו. הבחור, כמו חש במבטו, פוקח עיניים.
איציק ממהר להסיט את עיניו הצידה. הבחור, לא חושב
194 | קרפ23
פעמיים: ”שלום, איך קוראים לך?“ הוא שואל בקול רועם ומחייך
חיוך מוזר במקצת. איציק מתקשה להגדיר מה משונה בחיוך של
הבחור. הוא מחייך בחזרה בלבביות: ”שמי איציק, איך קוראים לך?“
”לי קוראים יוסק הקיוסק. איזה צירוף מקרים!“ מתפעל הבחור.
”למה צירוף מקרים?“ מתעניין איציק.
”כי לשנינו יש שמות מחומש בראשית“, מתלהב הבחור, ואיציק
מבין שהוא יושב ליד בחור מקורי ומעניין במיוחד.
”למה יוסק הקיוסק? איזה שם זה?“ הוא שואל, כי אין לו משהו
אחר להגיד.
”אם לא היית שואל הייתי עונה לך לבד. יוסק זה כינוי חיבה,
וקיוסק זה החרוז שיצא. מדהים, נכון?“
”מאוד יפה“, שמח איציק וחש שנעים לו מאוד בחברתו של
יוסק.
”למה אתה טס?“ הוא שואל את יוסק.
”שתי סיבות לדבר: א‘ כי אני צריך לטפל בשיניים שלי. ’תה שם
לב? יש לי שתי שיניים תותבות כאן למעלה. זה עקום כי לא שמתי
את זה בהתחלה לצערי. היה לי קשה להתרגל לשיניים האלו. דוד
שלי גר באנגליה והוא רופא שיניים שעוסק בשתלים. אני טס אליו
שיחבר לי שיניים חדשות.
ב‘ אני מחפש שידוך. אני בחור בן עשרים ושבע ולא מוצא
שידוך. אולי באנגליה נמצא החצי שלי, מי יודע?“
”מחשבות נכונות“, איציק עוצם את עיניו. אילו אנשים מסכנים
יש בעולם. הינה יוסק הזה, גם השיניים שלו ככה, גם לא מוצא
שידוך, גם קוראים לו קיוסק, באמת מסכן.
אם לו, לאיציק, היו הבעיות של יוסק?
סך הכל, יש לו על מה להודות ולשמוח. הוא נשוי, יש לו דירה,
לאשתו יש עבודה, יש לו שיניים מושלמות… יש לו שם יפה, איזה
יופי.
והוא טס עכשיו לחו“ל, עתיד לראות עולם.
חיים מושלמים.
והוא לא מבין למה במקום לחוש ציני ומרגיז, עולות לו דמעות
לעיניים –
דמעות של תודה. הוא לא מודה מספיק על כל הטוב שיש לו,
רק מתלונן כל הזמן. נכון שיש לו קשיים רבים, נכון שהוא מסכן
ולא יוצלח, נכון שאין לו קרן אור והכל קודר.
אבל יש לו כל כך הרבה על מה לומר תודה. ואם רק יתחיל
למנות ולספור את כל הטוב שה‘ גומל איתו כל רגע וכל דקה אז
הוא לא יסיים גם בעוד מאה שנה, ועד בכלל.
כמה טוב, כמה!!!
הוא נעשה רגשן. הטלטלות שהוא עובר גורמות לו לחוש יותר
לעומק, להבין יותר את השני.
זה טוב? זה רע? האם יצא לו משהו טוב מזה אי פעם?
”ואתה – למה אתה טס לאנגליה?“ שואל אותו יוסק.
”אה… אני? אספר לך יותר מאוחר, אני עייף עכשיו“, איציק
מחייך אליו בידידות, ועוצם את עיניו, מתפלל בסתר ליבו שהכל
ילך כשורה. ותום וסטיב, או מי שלא יהיו שני האנשים שמחכים לו,
באמת שומרי מצוות ואנשים הגונים מאוד.
על השיש נחים בשורה מוצרים שאילי מוציאה בזה אחר זה
מהמקרר. חנה בוחנת אותם אחד אחד. מה צריך לזרוק, מה יכול
להישאר, לגבי מספר מוצרים היא מתלבטת. למשל צנצנת הסילאן
הזו. מאז סוכות היא כאן. אז ניסתה להכין עוגה עם סילאן. העוגה
לא הצליחה במיוחד והסילאן נשאר במקרר כמה חודשים טובים.
למה לה לשמור במקרר עד הניקיון של פסח? לא עדיף להוציא
אותו עכשיו?
כל שבוע בעת סידור המקרר היא מתלבטת מחדש. גם האבקה
הזו של האינסטנט פודינג גורמת לה להתלבט. היא פתוחה די הרבה
זמן. הבעיה שהיא לא משתמשת בפודינג לעוגות, ודינה ואילי לא
בודקות במקרר כשהן אופות עוגה אלא פותחות כל פעם חבילה
חדשה. והחבילה הזו נותרה במקרר ללא שימוש כבר זמן רב.
עודנה מתלבטת, צלצול פעמון ארוך ומטריד ממלא את כל
הבית.
”אילי, גשי לפתוח“, מבקשת חנה.
אילי מניחה ברישול בקבוק מיץ ענבים על קצה השיש. הבקבוק
אינו חושב פעמים, נופל ומתנפץ בקול רעש גדול.
”אה… אני“… פיה של אילי נפער בתדהמה.
”גשי, גשי לפתוח“, מזרזת אותה חנה, שכן צלצול הפעמון לא
חדל לרגע.
שלולית גדולה של מיץ ענבים הולכת ומתפשטת ברחבי
המטבח, אליו כושלת חלי בקול יבבה דק.
חנה עומדת נדהמת, מבטה נע בין המהפכה במטבח לחלי
הבוכיה.
”מה קרה, חלי?“ היא שואלת לבסוף.
”הוא… הוא ברח…“ ברח? מי ברח? חנה מנסה לעכל את דבריה
של חלי.
”תסבירי לי הכל בבקשה. לאט וברור. את מתכוונת לאיציק?
לאן ברח ולמה שיברח?“
אילי עומדת ומתבוננת בדממה במתרחש. חנה מתעשתת עד
מהרה.
”נקי פה את הבלגן, טוב, אילי? רק תיזהרי מהזכוכיות. אני
הולכת לדבר עם חלי במקום שקט יותר“.
אילי מבוהלת מעט. סיפורים כאלה יכולים להתרחש רק
בספרים. מה הקשר למשפחה שלהם? היא אוספת בזהירות את
הזכוכיות באמצעות המגב לכף אשפה עם מוט. עוד מעט תשפוך
מים ותגרוף יחד עם המיץ הדביק אל המרזב של מרפסת השירות.
חנה מוליכה את חלי לחדר האורחים השקט. נעים שם ומסודר,
והמבשם החשמלי שבעלה שלמה קנה לחדר עושה עבודה מעולה.
היא מורה לה לשבת על הכיסא ונותרת לעמוד.
”רוצה לשתות משהו?“
חלי מוחטת באפה ונדה לשלילה.
”לא, אמא“, בידה ממוללת דף בלתי ברור.
”ספרי לי“. חנה מתיישבת על המיטה המוצעת והבעה קשובה
נחה על פניה.
”סיפרתי לך שאיציק במשבר, לא מדבר כמעט וכל זה. כתבתי
לו על דף שאנחנו צריכים לדבר. היום כששבתי מהעבודה, ראיתי
שמהצד השני של הדף כתוב שהוא טס לחו“ל. הנה תראי: לחלי,
אני צריך לטוס לאנגליה. אל תדאגי, איציק“.
”אז הוא לא ברח“, מחייכת חנה בהקלה. ”ראי, הוא כתב לך
שהוא צריך לטוס ואל תדאגי. זה אומר שהוא נאלץ לטוס“, מדגישה
חנה את המילה נאלץ, כאילו בכך תמצא פתרון לבעיה.
שתיקה משתררת וחנה הופכת בדעתה במידע ששמעה. היא
מתחילה לחוש כועסת. ממש לא מבינה את איציק. לאן נעלם
החתן נעים ההליכות שלהם? זה שהייתה בטוחה שחלי תסתדר
איתו מצוין. שיהיו לה חיים טובים איתו. למה זה קרה, במה הם
טעו. הרי כל הזמן הם הבליגו, העבירו על המידות. בכל הזדמנות
כשראתה שמשהו פחות מוצא חן בעיניה הבליגה והשתדלה לא
להתערב. זה התגמול שהיא מקבלת? איך הגיע הזוג הצעיר למצב
הנורא הזה?! חוסר תקשורת, חוסר שיתוף, נסיעה בלי להודיע. עד
להיכן הדברים התדרדרו.
חנה מרגישה שהיא מאבדת שליטה על עצמה ועל תגובותיה.
עוד רגע והיא מתפרצת, מתקשרת לאמא של איציק ושופכת עליה
את זעמה על ה‘תכשיט‘ שלה.
ככה להתנהג? ככה?
אבל אז, כמו משמים, מצלצל הטלפון של חלי.
על הקו נשמע קול קשוח השייך לאדם שמזדהה בשם אמיר.
וממנו נשמעת האמת על איציק קצת יותר אנושית.
איציק, מתברר, לא גרוע כל כך.
זהו, הוא יוצא לכיוון אולם הנוסעים. מחפש בעיניו את שני
האנשים סטיב ותום. הנה, יש שם שני חבר‘ה מחזיקים שלט:
’איציק‘. איזה יופי, השם שלו ככה בענק. מישהו ממתין לו. הוא
רוצה לרוץ לקראתם ונעצר ברגע האחרון.
זה לא יכול להיות.
שני ברנשים מגודלים, אחד מהם עם תלתלים עבותים ארוכים,
השני עם בגדים צבעוניים זוהרים. מה הולך כאן? הם אמורים ללוות
אותו כל הזמן הזה?
זה לא ייתכן!
הוא לא רוצה להיות בחברתם אפילו לרגע.
מהר, מהר, הוא חייב להימלט, שלא יבחינו בו. אבל כל הסיבות
משחקות לטובתם.
הם מכירים את האזור כמו על כף היד. הוא חדש כאן.
מה עושים?
הנה יוסק, לצידו, אולי יבקש ממנו עזרה? אבל איך הוא יעזור
לו? הם מתקדמים לעברם! רעיון עולה במוחו. הוא אפילו לא
מצליח לחשוב.
”שמע, יוסק, אתה רואה את החבר‘ה שם עם השלט שכתוב
עליו איציק?“
”כן, הם מחכים לך, רוץ אליהם, איזה כיף לך. אני לא מצליח
לזהות את הדוד שלי!“
”אז תשמע, יוסק, הם באו לפה להציע לי שידוך. שידוך מיוחד.
הבעיה שאני לא מעוניין. אתה מבין? רוץ אליהם, תגיד להם שאתה
איציק ואתה רוצה את השידוך, בסדר? אני בורח בינתיים“.
”מה, ככה? עם השיניים העקומות שלי? חשבתי קודם לטפל
בשיניים ואחר כך להתחיל לחפש שידוך“, אומר יוסק, ובעיניו מבט
כנה.
”אולי זה המזל שלך, לא כדאי לך להפסיד“, מייעץ לו איציק
במהירות. לא תופס את הסיטואציה הבלתי אפשרית שבה הוא
מעמיד את עצמו ואת יוסק.
יוסק נכנע לשכנועים, ופונה לעבר שני הברנשים. זה הזמן
לברוח.
איציק ממהר, לא שם לא לאן הוא רץ, מבחין שכולם נעים
לכיוון מסוים ופונה בעקבותיהם. הנה היציאה.
מעניין כמה זמן ייקח לצמד הזה לגלות את הטעות.
הוא מבחין במוניות חונות בשורה בפתח, ניגש לאחת מהן. הנהג
עם כיפה כחולה קטנה, נפלא.
”סלח לי, אתה פנוי?“ הוא שואל בעברית.
”כן, בוא עלה“, הנהג מדבר בעברית צחה. מזל גדול יש לו.
איציק עולה במהירות, ואז מבחין במשהו שגורם לו לעצור את
הנשימה.
תום וסטיב פורצים מדלת היציאה, מסתכלים לכל הכיוונים,
ודוהרים לעברו.
איזה פחד.
”מהר מהר, תתחיל לנסוע, בבקשה!“ הוא מתחנן לנהג המונית,
”הם רודפים אחרי“.
הנהג מביט לעבר שני הבריונים, ומתחיל לנסוע במהירות.
סטיב ותום לא חושבים פעמיים, עוצרים מונית ודוהרים
בעקבותיהם.
וכך המרדף מתחיל.
”אתה נשלחת לי משמים“, איציק נשמע לחוץ מאוד, ”בבקשה,
תעזור לי, קח אותי למקום שאני יכול להסתתר בו מפניהם“.
הנהג מושך בכתפיו, ”תקשיב, גם אני לא רוצה להסתבך. אולי
יש להם נשק, אולי יש להם חברים משתפים פעולה. אני לא יודע“.
”אז תיקח אותי למקום שיש ישראלים“, מתחנן איציק.
”מקום עם ישראלים? אתה יודע מה? לפני כמה שעות הסעתי
לאיזה אולם יוקרתי כמה חבר‘ה ישראלים, אני אקח אותך לשם.
יש שם מסיבה או משהו כזה“, אומר הנהג.
”טוב, רק תשתדל להיות זריז, שהם לא ישיגו אותנו“.
הם עוצרים במקום שומם ושקט, איציק מביט לכל הכיוונים,
מקווה שהנהג באמת עוזר לו.
”הנה, שם, יש אולם“, מצביע הנהג לעבר בניין נאה בנוי ומסוגנן
היטב: ”שם, לקומה שנייה אתה עולה. רוץ“. איציק כבר שילם לנהג
תוך כדי נסיעה. הוא אוסף את עצמו ורץ במהירות.
מונית נוספת עוצרת לא הרחק. צמד הברנשים יוצאים מתוכה
בריצה.
הוא יודע לאן מועדות פניו, הם לא.
השומר שעומד בפתח מאפשר לו לעלות, הוא מקווה שהוא
יעכב את שני הברנשים שבעקבותיו.
הוא היה עולה במעלית, אבל הוא בלחץ ולא יכול לחכות
שהמעלית תיפתח. מתנשף הוא עולה אל הקומה השנייה. המדרגות
עשויות שיש משובח אך מעט מאובקות וחשוכות, לא מכינות אותו
להדר שאותו הוא עומד לפגוש עוד מעט.
אבל זה קורה, הוא פורץ לאולם במהירות ונעצר לרגע בחוסר
אמון.
אולם ענק, יפהפה ומואר בנורות סגולות ובנברשות צהובות
מקדם את פניו. עיניו חולפות באי אמון על פני שולחנות ערוכים,
מלצרים במדים, אנשים במלבושי יוקרה, במה מעוצבת, פרחים
סגולים לבנים על השולחנות, איזו אווירה מפתיעה.
מוזיקה קלאסית מנעימה את האווירה.
הוא מתאושש עד מהרה מההלם הקל, וממהר פנימה.
ואז, נעצר פעם שנייה בהפתעה.
נתי, הבן של ראש הישיבה, שם עומד ליד הבמה, והנה שם בצד,
ראש הישיבה בעצמו, ומנהל הכספים, מה הולך כאן?
הוא ממהר לכיוון נתי בפסיעות גדולות. מתחיל לדבר בשטף
מהיר: ”אני צריך את העזרה שלך, הסתבכתי, רודפים אחרי, אני
חייב להתחבא מהר!“ הוא לוחש לעבר נתי מביט לעבר הפתח
בחשש.
”מה אתה עושה כאן?“ נתי נראה מופתע לא פחות ממנו אך
מתאושש עד מהרה.
”בא איתי מהר“, הם פוסעים לעבר שורת המתלים שעליהם
תלויים בגדים שונים ומשונים. נתי נובר שם ומוציא כובע מוזהב
מוזר למראה ומניח על ראשו של איציק. נבירה נוספת מולידה
מקטורן לא מזוהה.
איציק לובש אותו ומרגיש יותר בטוח בעצמו.
מזווית עינו הוא מבחין בשני הברנשים פורצים לתוך האולם
ומביטים לכל הכיוונים.
”רחמנות עלי, הנה הם“, הוא ממלמל לעבר נתי בלחץ נורא
ובקול בוכים.
נתי לא שואל איך הסתבך, מבטו מודאג ומשתתף. הוא אומר:
”יש לי רעיון“, ומוליך אותו בצעדים בוטחים לכיוון הבמה.
”נכבדים יקרים, אנו מודים לכם על שאתם משתתפים בדינר
של מוסדות חכמת התורה. הבאנו לכם זמר אורח מאמריקה. את
גדול הזמר החסידי אייזיק ביץ‘ בבקשה!!“ כך מכריז נתי בחגיגיות
ברמקולים.
המיקרופון נדחף לעברו של איציק. ”תשיר נפשי“, מורה לו נתי
בשקט, ומסמן לאורגניסט לנגן.
”נפשי נפשי חמדה“, דממה מחשמלת באולם, האנשים
מפסיקים את השיחות שניהלו, כולם מאזינים לצלילים הקסומים.
הוא עוצם את עיניו וממשיך לשיר, קולו מתרפק, מבוהל,
מתגעגע. ”חמדה בצל ידיך… אוי לדעת“, לדעת שכל המעשים שלך
הם נכונים, ולכל המקרים בעולם יש תכלית שניטיב את דרכינו.
”כל רז סודך…“ מול עיניו העצומות למחצה הוא רואה את אבי
ברכיאן לומד איתו, והנה סיום המסכת של יששכר, וירמי לוחש לו:
אתה לא יודע ללמוד בכלל!
”יערב יערב נא שיחי, שיחי אליך, כי נפשי תערוג… אליך“.
וכמה נפשו ערגה אליו, ואיך הוא מאזין לרב חלים שאומר לו
שהוא עולם.
אוי אוי אוי. דמעות עולות לו לעיניים.
תמיד נפשו חמדה. לדעת כל רז סודך.
תום וסטיב הופכים את האולם בחיפושים אחריו, הוא פוקח
את עיניו לכדי פס צר, מבחין בהם מחפשים בקדחתנות. לא מזהים
אותו עומד מתחת לאפם, שר ”יערב, יערב לך שיחי שיחי…“
הקהל לגמרי שלו. אנשים מוחאים לו כפיים בקצב השיר. הם
אנשים נכבדים, עשירים, כל אחד מהם יכול לכסות בקלות את כל
החובות שלו. והם אוהדים אותו לגמרי.
רואים את ההתלהבות שלהם.
הוא מחליט להחליף שיר. ”אם היו בני אדם מרגישים… אם היו
בני אדם מרגישים… את מתיקות וערבות“. אילו צלילים קסומים
נשפכים מכל כיוון! אווירה של גן עדן שורה לפתע באולם המפואר
של הדינר השנתי.
תום תוקע מבט בוחן בזמר, משהו לא נראה לו.
”סטיב, אולי הזמר הוא איציק של אמיר?“
סטיב בוחן את הזמר.
”בוא נשאל“, הוא מציע לתום.
ליד אחד השולחנות יושב בוב מנדלבוים, אדם עשיר ומלא
במקצת. שלייקס מוזהבים וכובע צר שוליים עם נוצה הם סימן
ההיכר שלו. הוא נהנה עד הגג מהשירים המיוחדים ומהאוכל
הטעים. הכיסא לידו פנוי. תום מתיישב בזהירות.
”סלח לי, מי זה הזמר הזה? אתה מכיר אותו?“
מנדלבוים מביט בפליאה בצמד הברנשים, שמח שיכול לעניין
מישהו בהנאה שהוא מפיק מהאירוע.
”כן, אני מכיר. מי לא מכיר? אייזיק ביץ‘ הוא זמר מפורסם
ועולמי מאמריקה. נכון, לייזר?“ הוא פונה ליהודי רזה וצנום היושב
לצידו. ”אתה מכיר את אייזיק ביץ‘?“
בניגוד לבוב החברותי, לייזר מביט בעין בוחנת ומשדר עוינות
סמויה ונרגזת לתום וסטיב. ”למה שאכיר?“ הוא שואל נרגזות, ”עד
שיש סוף סוף זמר מוצלח בדינר באים שני פושטקלע ושואלים
שאלות. תדאג שהם יצאו מכאן. הם לא נראים לי“, הוא לוחש
לעבר מנדלבוים.
לבוב מנדלבוים צר להפסיק את השיחה ואת ההתעניינות שגילו
השניים. למרות זאת הוא מוכן להודות שיש משהו מוזר בעובדה
שצמד הפושטקים נכנסו לדינר כל כך שמור.
השומרים נקראים עד מהרה לסלק את הצמד החוצה. רוב
הנוכחים לא שמים לב לדרמה הקטנה שהתחוללה מתחת לאפם.
”…היו היו משתגעים… ומתלהטים אחריה… ולא יחשב בעיניהם
כסף וזהב, למאומה!
כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם“.
מה קורה כאן?
האנשים נעמדים על הרגליים בהתלהבות. להיכן נעלם האופי
האנגלי הצונן? כולם מוחאים כפיים בקצב ובהתרגשות, חלקם
מנופפים בידיהם במפיות הבד לגובה לקצב השיר.
איזה מראה מיוחד! כל עשירי לונדון מתאחדים סביב השירה
שלו.
איציק מתרגש גם הוא, מרגיש שיש פה משהו מיוחד. זה לא
סתם. השירה שלו, שיצאה מן הלב, נכנסת אל הלבבות הנכונים
ופותחת אותם לרווחה.
”רבותי הנכבדים“, הוא מרשה לעצמו לומר לתוך המיקרופון,
תוך כדי שהמנגינה ברקע, מתנגנת, ”אתם מוזמנים לשיר איתי!“
וכולם ביחד, בקול אחיד ורועם שרים:
”כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם
כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם“.
חשמל באוויר, אפשר להרגיש את הלבבות פועמים בקצב
השירה.
איציק, כמו זמר מלידה, עובר לשיר שיר נוסף.
ועוד שיר.
ואז נתי ניגש אליו ולוקח את המיקרופון, אומר מילות תודה
לזמר אייזיק ביץ‘, מוסיף שבהמשך הערב ינעים הזמר פעם נוספת
בקולו המיוחד, ומזמין את מנהל הכספים לדבר. איציק יורד
מהבמה, נתי מוליך אותו לעבר שולחן הכבוד, לעבר ראש הישיבה.
ראש הישיבה לוחץ את ידו בהערכה, ואומר שממש משמים נשלח
לכאן.
”שרת יפה מאוד“, הוא מציין באוזניו. איציק מסמיק, ונתי
מושיב אותו בכיסא הפנוי בשולחן הכבוד.
ואיציק עוד לא יודע מה מחכה לו.
מנהל הכספים מדבר, וכולם מאזינים לו בקשב רב, אך מדי
פעם מתגנב איזה משתתף כזה או אחר לכיוונו של איציק לוחץ לו
את היד, ומזמין אותו לשמחה או למסיבה שתיערך בעתיד הקרוב
במשפחתו.
ראשון ניגש אליו אדם נמוך ושמנמן. ”שרת יפה מאוד, איך
הצלחת להוריד דמעות? זו הייתה שירה מהלב. הרבה זמן לא
הרגשתי התעלות כל כך גדולה“, אומר לו האיש המציג את עצמו
כארנולד לב. הוא מעביר אליו חבילת שטרות דקה של לירות
שטרלינג.
”מה זה?“ שואל איציק.
”אה זה? טיפ ספיישל בשבילך. זה לא תרומה. את התרומה
שלי למוסדות ארים אחר כך. ובזכות השירה שלך התרומה תהיה
גדולה יותר מהרגיל“. איציק מודה לו בקול יבש משהו, הוא מרגיש
שהחוויה שעבר מוטטה אותו וסחטה ממנו את הכוח שנשאר לו
מהטיסה.
ארנולד מוסיף: ”אני עורך מסיבת ראש חודש מחר לחברי
הקהילה. תוכל לבוא לשיר שם? אשלם לך בעין יפה“. איציק
מהנהן. ”אני לא כל כך יודע איפה אני מתארח. אבל אם ייקחו אותי
לשם אשמח לשיר“. ולהשיב לך מעט על הסכום שנתת לי, נראה לי
שיש כאן כמה מאות לירות שטרלינג. את זה הוא רק חושב כמובן.
לייזר ובוב מתקרבים אחרי שארנולד חוזר למקומו. ”הברחנו
את שני הפושטקים שעקבו אחריך, ידידי הזמר“, לוחש לו בוב.
”בזכותי“, מוסיף לייזר, ”הם התעניינו בך, וקראנו לשומרים“.
”תודה“, ממלמל איציק במבוכה קלה.
”אם אתה צריך עזרה בכל תחום, אנחנו כאן“, בוב מוציא מכיסו
חבילה של שטרות ומעביר לו שתיים מהן. ”זה בשבילך, זמר צעיר.
אני מאחל לך בהצלחה. נהניתי מאוד מהשירה שלך!“
לייזר מוציא מכיסו מספר מטבעות של עשר ליש“ט כל אחת.
”אני רוצה להזמין אותך להיות זמר אורח בחתונה של אחיינית של
אשתי, שתיערך עוד יומיים“, אומר לייזר, ”אז אתן לך תשלום בעין
יפה. בסדר?“
”כן, אני אבוא“, אומר איציק, ”רק אם תוכל לבוא לקחת אותי
באותו יום, אני לא יודע איפה ולא מכיר את אנגליה“.
”איפה אתה מתאכסן?“ מתעניינים לייזר ובוב.
”אני לא יודע עדיין“.
”טוב, נשלח אליך את מאיר כץ, הוא בשמחה יארח אותך. אני
הייתי מארח אותך בשמחה, אבל אצלו תרגיש הכי בנוח“, אומר
בוב ומחייך.
בזה אחר זה ניגשים אליו משתתפי הדינר, מציינים עד כמה
השירה שלו נגעה בהם, חלקם הגדול נותנים לו סכומי כסף ניכרים.
רבים מהם מזמינים אותו לאירוע כזה או אחר בעתיד הקרוב.
איציק מודה לכולם, ראשו הולם כמו פטיש ועיניו חצי נעצמות.
ואז ניגש אליו מאיר כץ ומזמין אותו לביתו.
איציק נבוך, מודה לו מאוד על ההזמנה. מאיר אומר: ”כולם
יודעים שאני מארח פה נמבר וואן. תבוא ולא תתחרט. ארנולד לב
דיבר איתי שאתה מוזמן אליו מחר לשיר, אל תדאג, גם אני מגיע
למסיבות ראש חודש שהוא עורך. כל מי שהזמין אותך דיבר איתי.
יש לי רשימה מסודרת, לא מוותרים על השירה שלך“.
איציק מהנהן נבוך ועייף.
הוא מחכה להגיע למיטה מוצעת ולא משנה איפה. העיקר
לישון. לישון ולשכוח מכל היום הארוך הזה.
הדינר מסתיים, וכולם מתפזרים לאחר שהרימו תרומה יפה
למוסדות. הוא פוסע בעקבות מאיר כץ. מסביבו כולם מדברים
בנימוס אנגלי טיפוסי. האופי האנגלי שולט פה היטב. ואיציק שמח
בכך. איזה עידון וכבוד יש לאנשים סביבו!
ולמטה, בבניין, ממתין לו כתב של היומון היהודי-אנגלי, ג‘ואיש
און ז‘ה וורלד.
”קיבלתי מידע על הזמר החדש שלנו באנגליה, אז מיהרתי
לכאן. שמעתי מעט מהשירה שלך. אתה שר יפה מאוד. נראה
שאתה כוכב חדש בשמי הזמר היהודי. רציתי לקבל רקע לכתבה.
אפשר?“
מאיר כץ מתרגם לו את דבריו של מקס לרנר. איציק מסמיק
בענווה: ”תודה רבה, מיסטר. אולי מחר. עכשיו אני עייף מאוד“.
”בראוו! אתה ממש מדבר כמו סטאר אמיתי“, מתמוגג מקס.
”טוב, רק שאלה קטנה: כמה זמן אתה חושב להישאר באנגליה,
ולאן פניך מועדות? אנטוורפן? פריז?“
לאן פני מועדות? לישון! איציק מחייך אליו ואומר משהו
שנשמע כמו: ”נראה בהמשך“.
הם עולים על המכונית המפוארת של מאיר כץ. איציק מתיישב
על הכיסא שמרגיש ונראה כמו כורסת עור מפנקת במיוחד. מאיפה
אני בא ולאן פני מועדות.
שאלה טובה.
רק בורא עולם יכול לענות עליה.
נמנום קל פוקד אותו.
בבוקר הכל נראה אחרת. אפילו הבית של מאיר כץ שבלילה
היה חשוך ולא מסביר פנים, אבל בבוקר הוא נראה בית מפואר
במיוחד.
איציק אינו מפסיק להתפעל מהפאר וההדר שניבטים אליו מכל
פינה. ובמיוחד מהכנסת האורחים של בעל הבית. הוא מארח אותו
בלבביות, אבל משאיר לו חופש מחיה וחופשיות רבה מאוד. איציק
מתרשם שזו קבלת הפנים שכל אורח מקבל, גם אם הוא אינו ידוע
כזמר בעל שם מפורסם כדוגמת אייזיק ביץ‘.
ארוחת בוקר עשירה מוגשת לשולחן, ועיתון יומי מקופל בצד
מושך את תשומת ליבו. יש שם תמונה של מישהו מוכר מאוד.
הכותרת באותיות באנגלית, אבל התמונה היא תמונתו שלו.
הוא מתאושש מהר מההפתעה.
”מה זה?“ הוא שואל את המארח הלבבי.
”אה, זה העיתון שלנו. יש שם כתבה עליך“, אומר מאיר כץ
באגביות, מפנה את הכלים המשומשים מהשולחן. איציק נחפז
לעזור לו.
”מה כתוב שם, בכתבה?“
”לא הספקתי לקרוא. הכותרת מספרת שיש כוכב חדש בשמי
אירופה, קוראים לו אייזיק ביץ‘“.
”הכוונה אלי?“ איציק המום מעט. יום האתמול עולה למול
עיניו. זו הייתה מהתלה חד-פעמית, כך חשב עד עתה. מתברר
שמישהו החליט שהוא זמר מפורסם.
”יס, כמובן. אתה מכיר אייזיק ביץ‘ אחר? עשית שמח לכולם
פה אתמול ומחכים לך להופעה היום במסיבת ראש חודש“.
”כן“, איציק מהורהר כולו. הוא רצוי ומבוקש פתאום.
איזה בלבול.
מאיר מודה על העזרה שהוא מגיש.
איציק אומר שזו החובה שלו ושהוא לא יודע איך להשיב לו על
האירוח ותודה רבה, ובה בעת מרגיש לחוץ מעט. היום הוא צריך
להופיע במסיבת ראש חודש של עשירי בריטניה. מי אמר שהוא
יצליח? אתמול הכל עבר בהצלחה מסחררת. מי מבטיח לו שגם
היום כולם ייהנו משירתו? אולי יתפסו שהוא מתחזה כמו רן ואמיר
שבגללם הוא כאן? עצם העובדה שאני מוזמן לשיר זו כבר הצלחה,
לא? הוא מנסה לשכנע את עצמו ללא הועיל.
מאיר קורא לו: ”מרקו, העוזר של מנדלבוים, התקשר. הוא
ממתין לך למטה ברכב. תרד אליו עכשיו“.
”למה?“ שואל איציק.
”הוא כבר יסביר לך“, מאיר מאיץ בו, ואיציק נכנע ויורד
במדרגות התלולות והמעוצבות.
אוויר קר מכה בפניו. הוא מצטנף בתוך הסוודר שלו, תר בעיניו
אחרי מרקו העוזר של מנדלבוים.
הנה הוא, ממתין לו ומסמן לו לגשת לרכב שרד מפואר.
איציק מתקרב לרכב, פותח את הדלת ונכנס פנימה.
”מה שלומך, כבוד הזמר? מנדלבוים לא מפסיק לדבר עליך.
גרמת לו קורת רוח מרובה“, מרקו מדבר עברית במבטא זר.
איציק לא חש שמח לשמע המחמאה. ”לאן נוסעים?“ הוא
שואל.
”למרקס אנד ספנסר“, מרקו מחייך אליו חיוך רחב, רחב מדי.
איציק חש בדריכות לא מוסברת.
”מה? למה?“ הוא פולט בבהלה.
”זה בסדר, מה לך נבהל? אנחנו הולכים לחדש לך הופעה“.
”מה זה אומר? למה?“ איציק מבולבל.
”אתה צריך להבין שאם אתה מופיע היום בפני עשירי בריטניה,
אתה צריך להיות לבוש בהתאם. אם תבוא ככה זה יפגע בכבודם,
אתה מבין?“
”כן“, איציק מתכנס לתוך עצמו. ברחת מירמי ומהגורל שהוא
הועיד לך וקיבלת את אותה תוצאה בדיוק רק בבריטניה. ועוד אתה
אמור להיות היום זמר.
הם מגיעים לחנות רחבת ידיים מעוצבת באופן יוקרתי למדי.
מרקו יודע היטב את המלאכה, הוא קונה לו מלתחה חדשה
מכף רגל ועד ראש כפול שלושה. איציק מבין שחליפות כאלה
יוקרתיות גם לירמי אין.
והוא אינו שמח בכלל.
למרות זאת, בזמן ההופעה, כשכל המשתתפים העשירים
והחשובים מוחאים לו כפיים, מבקשים הדרן ומציפים אותו
במחמאות ובכסף, הוא מרגיש שמשהו בלב שלו זז.
והוא מתחיל ליהנות באמת מכל העסק.
•
השבת שמתקרבת אינה מיטיבה עם הרגשתה של חלי. איציק
התקשר מספר פעמים בודדות, פעם ראשונה באותו יום שהוא טס.
הוא דיבר איתה בקצרה, התנצל ואמר שהיה חייב לטוס ושיסביר
לה אחר כך מדוע. ברקע היה רעש של דיבורים ומנגינות, היה נשמע
שהוא באמצע אירוע, ואחר כך, מספר פעמים ניסה להתקשר והקו
לא היה ברור.
היא ניסתה לשאול אותו מה קרה ומה איתו, והוא רצה לענות,
אבל אז הקו התנתק לפתע והיא נותרה עם סימני שאלה מטרידים.
אחר כך הוא התקשר עוד פעם אחת בלבד, התנצל ואמר שהוא
יודע שהוא לא היה בסדר. אין לו עדיין קו טלפון אבל כשיהיה לו
הוא יסביר הכל. היא בטח תבין. דבריו גרמו לה לעידוד למשך זמן
קצר בלבד, אבל אחר כך שוב עלו סימני שאלה מטרידים.
מי הם שני האנשים שהסתבך איתם? מה היה בעבודה שגרם
לו להתפטר בלי להודיע? ולמה לא שיתף אותה בקשיים שלו? הרי
כתוב דאגה בלב איש ישיחנה.
מאותו יום היא עברה לגור בבית הוריה וחשה עלובה ומרירה.
היא כעסה בליבה על כל הסביבה. על ירמי ועל ציפי, על מר
ריקובס ועל איציק.
כולם היו אשמים במצב. ובהמשך היא החלה לחוש כעס גם על
עצמה.
ביום שישי אבא שלה רב שלמה נכנס לבית עם שקית שהכילה
חלות, טחינה גולמית וסלט חילבה מוכן. קנייה משלימה לכבוד
שבת. מבט קצר ומדוקדק לעבר השקית והיא מבחינה בעיתון
שהוריה נוהגים לרכוש לכבוד שבת.
”אני רוצה לקרוא עכשיו“. בדרך כלל אביה מסרב לבקשות כגון
אלו. כל עוד הבית אינו מוכן כיאות הוא אינו מסכים לפתוח את
העיתון. הפעם זה שונה.
”בבקשה, חלי, ויום שישי היום. תשתדלי להכניס את השבת
בשמחה“. אז גם אבא שלה מבחין במצב הרוח הירוד שלה. חלי
מהנהנת ברצינות ונוטלת את העיתון לידיה.
היא מתיישבת על הספה, מדפדפת בדפים המשובחים, רוצה
להעביר את מחשבותיה לעולם אחר, צבעוני, שונה.
פרצוף מוכר ניבט אליה מתוך הדפים.
איציק.
הי, היא חולמת? סוקרת בעין בוחנת. בוודאי מדובר במישהו
דומה מאוד. יש לו מיקרופון ועניבה תכולה. הוא נראה שר ושמח.
הכותרת תופסת את עיניה: ”זמירות בבריטניה“, ובקטן יותר:
”אירופה היהודית עוקבת בנשימה עצורה אחר מסעו של הזמר
אייזיק ביץ‘ ברחבי בריטניה. הזמר מקבל בקשות להופעות מכל
העולם. תופעה נדירה, מעניינת ומיוחדת“.
אייזיק ביץ‘, זמר. איזה צירוף מקרים מעניין, גם דומה לאיציק,
גם השם זהה, וגם איציק נמצא עכשיו בבריטניה.
מכל הסיכויים בעולם, כמה מהם מכילים את העובדה שמדובר
באיציק, שהפך לזמר מפורסם בין לילה?
אין שום סיכוי, אפילו לא סיכוי קלוש.
אבל איציק ניבט אליה מדפי הכרומו הצבעוניים.
מה קורה פה, היא לא מעכלת את זה. מוטב שתיגש לאביה.
לפני שהיא מצליחה לגשת למטבח, שם רב שלמה מכין את
הדגים לשבת, מצלצל הסלולרי שלה.
איציק על הקו.
והוא מאשר לה שכן, הוא אייזיק ביץ‘. והוא זמר מפורסם שעבר
שבוע עמוס ומרתק. והוא פשוט ברח כי היה חייב לשני רמאים
כסף. ויש לו מלוא הסכום לשלם להם, וייתכן שאפילו נשאר לו
כסף לכסות חלק מהמשכנתא.
היא מתרגשת ובליבה מטפסת הארה מיוחדת. כל הצער מתנפץ
לו על גלי העבר. ונותר רק איציק – אייזיק. והתגשמות חלומות
שלא חלמה. והכל בסדר עכשיו. חגיגיות ותקווה וניחוח שבתי של
עוגת שמרים וקוגל תפוחים חודרים לאפה.
היא מרגישה שהיא מתחילה לחיות.
אולי ככה הרגישו בפרס כשחגגו את פורים הראשון, מיד אחרי
הנס.
אולי ככה הרגישו ביציאת מצרים כשהבינו שהמצרים בעצם
ללא ממשות כלשהי.
אולי ככה נשמח.
כשיתבררו כל הספקות, שהכל טוב והכל לטובה.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
