איציק רוצה לשוב לבית, לעולמו המוכר. אך רשימה ארוכה של
הופעות ממתינה לו והוא לא מצליח לבטל. לומר ’לא‘ לעולם שכה
מיטיב עימו.
אותו ערב עליו לבוא להופיע הופעה של זמר אורח בשמחת בר
מצווה שעורך אחד מעשירי הקהילה לנכדו.
איציק עומד מול הארון, מתלבט בין החליפה המשובצת באפור
בורדו חום, לבין זו המנומרת בירוק בקבוק. את שתיהן הוא אוהב
באופן מיוחד.
הוא מחליט על אחת מהן.
הלב שלו ריק והוא מהורהר באופן יוצא דופן. חושב על נח,
הנער לקוי הראייה השקדן, חושב על עצמו ועל השינוי שחל בו,
חושב על חלי ועל האיומים שהיא מקבלת, חושב על רשימת
ההופעות שלו שלא נגמרת, חושב על עצמו. על תחושת הסיפוק
שרחקה ממנו מרחק רב.
חושב וחושב.
אם הרב חלים היה פה, לידו, הכל היה מתבהר לחלוטין. הוא
בטוח.
אולי ינסה לענות לעצמו במקום הרב חלים.
”אני לא מרוצה“, הוא אומר לבבואתו הנשקפת בראי, מדמיין
שזה הרב חלים העומד מולו ומאזין לו
”תחשוב חיובי ותהיה מרוצה“, עונה לו הדמות התמירה
והייצוגית שנשקפת למולו.
”אני מרגיש טיפש, נוכל“, הוא אומר.
”תשנה את המחשבה. תחשוב שאתה צדיק ומשמח יהודים“,
הוא עונה לעצמו.
נעבעך. זה לא עובד.
אולי מפני שחסר פה החיוך הקורן של הרב חלים, השדר התת-
קרקעי שהוא משדר לך, שאתה עולם שווה בכל מקרה ובכל מצב.
אולי.
בשמחת בר המצווה תחושת הריקנות מחריפה.
”הוי כל צמא לכו למים“, הוא שר וליבו שקוע בדאגה עמומה.
הוא צריך ייעוץ מקצועי, אולי? מה כבר רצה? לעבוד, להרוויח,
לשמוח בעצמו?
הוא מסיים לשיר ויורד מהבמה.
אנשים לוחצים לו ידיים, מבקשים חתימה, מצטלמים איתו.
החיוך שלו אמיתי. הוא אוהב אותם.
הלב שלו חלול.
הוא רוצה לצאת מעט. להיות לבד.
מישהו פוסע בעקבותיו במהירות רבה, קורא לו.
”אייזיק, רב אייזיק?“
”כן?“ הוא נעצר, מביט באדם גבוה ורזה העומד מולו.
”אני יכול לדבר איתך?“
”בבקשה, אני יוצא ללובי בכניסה“.
”מצוין“.
בלובי הכניסה של האולם הם מתיישבים על ספות עור ירוקות.
”אני רוצה לשאול אותך, רב אייזיק, איך זה יכול להיות?“
”למה אתה מתכוון?“
”אנחנו ישראלים שבאנו לפה לפני מספר שנים בגלל המשפחה
של אשתי. היא מאנגליה. לא זה העניין. יש לי בן שיודע לשיר
נפלא. כל מי ששומע אותו מתלהב. הוא מלחין, משורר, זמר. יש לו
קול ערב. משהו משהו“.
”כן“, איציק לא מבין מה האיש הגבוה רוצה ממנו.
”אז אני שואל: איך זה שאתה, שכמה שבדקתי וביררתי עליך
אין לך רקע של מוזיקה או משהו דומה, איך אתה נהפכת לזמר
מפורסם בתוך לילה. ואילו הבן שלי שר פה שיר, שם שיר, אף אחד
לא מזמין אותו. הוא לא מתפרנס מזה. איך אתה מסביר לי את זה“.
אייזיק ביץ‘ הזמר מרגיש שאודם קל מכסה את פניו. מה אכפת
לו אם הבן של האדם שמולו שר וכמה ולמה. מה זה עניינו.
מה זה קשור אליו.
אייזיק ביץ‘ מתחיל לחשוב אולי האנשים שתמכו בו עד עכשיו,
עשירי הקהילה, רוצים לרמוז לו לעזוב את אנגליה. אולי יש אנשים
שמקנאים בו ורוצים והתנכל לו.
אולי ירמי שלח אותו. הרבה אולי. אייזיק ביץ‘ רוצה להתעלם
מהכאב שהאיש משדר, לפרש אותו כחוצפה וכהתרסה. אייזיק
ביץ‘ רוצה לקום מכאן, מהלובי, ולשוב אל הקהל האוהד שממתין
לו שם בפנים.
איציק הרקוביץ מתקומם. איציק נשאר לו שם בפנים. רוצה
שיהיה טוב לכולם, ושכולם יהיו טובים זה לזה.
איציק מחליט להתעלם מאייזיק ביץ‘ הזמר שמשתלט עליו
פתאום. לענות לאיש מלב אל לב.
”אני מבין מה שאתה אומר“, בתקווה שאין לך כוונות נסתרות,
זדוניות.
”לא רציתי שתבין. רציתי שתענה לי“, הזעם דיבר מגרונו של
האיש. מה כבר הוא יודע עלי שהוא מדבר ככה? תמה איציק בליבו.
האם הוא יודע שאני לא זמר מפורסם אלא ביש מזל שכוכבו החל
לדרוך?
אתה לא ביש מזל וכוכבך לא החל לדרוך. אתה פוסע במסלול
שלך, מסלול שבו אתה לומד, מחכים, מתקדם, איציק, הוא עונה
לעצמו. מנסה לנחם את הרגש הפגוע שנותר בו למרות ההצלחה.
האיש מעיר אותו מהרהוריו: ”יש לך תשובה, איציק, או אין
לך?“ אז האיש יודע גם את שמו האמיתי. מעניין מאוד.
”מאיפה אתה יודע איך קוראים לי?“
”אח שלי טוביה ליבוביץ למד איתך בישיבה קטנה וזיהה את
תמונתך בעיתון“.
”אה…“
”נו, תענה“, האיש דוחק בו.
איציק מתגבר על הרגשות השליליים שעולים בו. ”עוד יומיים
יש הופעה מרכזית של מיטב הזמרים שמגיעים לבריטניה לערב
הוקרה למוסדות ’תבל ג‘ואיש‘. שמעת? מכיר?“
”כן, בוודאי“.
”אני מוזמן להופיע. אני רוצה שהבן שלך, איך קוראים לו?“
”בנימין“.
”לבנימין אמר ידיד ה‘. יפה. אני רוצה שבנימין יעלה וישיר
איתי. תביא אותו מחר לבית של מאיר כץ שם אני מתארח. נעשה
חזרות ביחד“.
”אני מבין“, חיוך קל עולה על פניו של האיש. משווה לו הבעה
נינוחה יותר. החיוך הולך ומתרחב ככל שהוא מעכל את הבשורה
שאיציק מבשר לו עכשיו.
ההופעה עוד יומיים, הנה הופעה מרכזית מתוקשרת שמדברים
עליה זמן רב.
והבן שלו, האנונימי, מוזמן לשיר שם עם הזמר החדש והנערץ
אייזיק ביץ‘! החיוך שלו הופך אט אט לצחוק קצר, מביע אושר
אמיתי.
איציק יושב שם, מול האיש השמח, ומרגיש איך בפשטות, ובלי
הרבה גינונים, נכנס לו אושר לתוך הלב.
רגש דק, טהור, של שמחה. כמוה לא חש בכל התקופה האחרונה.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
