ירמי יושב במרפסת האחורית ואוכל גלידה. קר בחוץ, והגלידה
קרה, וכבר מתחיל לכאוב לו הגרון. אבל לירמי זה לא אכפת.
הוא מרוקן מכל רגש של שמחה ועשייה.
היום יום שלו משמים, ארוך ובלי משמעות כלשהי:
קם; מתפלל בשטיבלאך מרוחק; שותה את הקפה עם עוגה
חלבית; יושב על הספה בסלון; פותח ספר, מנסה ללמוד וסוגר
אותו כעבור חמש דקות; יוצא למרפסת הצופה אל נוף מרהיב;
חושב אולי מישהו מביט בו ומבין שהוא משועמם ובלי עבודה;
חוזר לבית; נכנס לחדר העבודה שלו; ניגש למחשב; הפלסטיק
הטכנולוגי הזה מזכיר לו את משרד הפרסום ודוחה אותו; ניגש
למטבח; מחפש משהו טעים; יוצא למרפסת האחורית; מחכה
לציפי שתשוב מהעבודה; מתרגז שהיא שבה ומתחילה בשאלות
שלה; שמח לשחק עם דודיק מעט; מתפלל מנחה; מחפש תעסוקה;
מנסה לאפות עוגה; מלכלך חצי מטבח ולא מצליח באפייה; יוצא
לתפילת ערבית, לקנייה קטנה בסופר מרוחק וטופח לעצמו על
השכם על כך שהוא מסכים לצאת מהבית אחרי מה שקרה.
כך זה יום אחרי יום.
הוא מרגיש שהוא עומד לצאת מדעתו.
הטלפון המצלצל לא מעורר בו עניין. מדי פעם ידידים או קרובי
משפחה מתקשרים ומתעניינים בו. תשומת הלב הזו לא מעודדת
אותו.
זה כאילו אומרים לו: ”אתה צריך אותנו, אתה תקוע, רחמנות
עליך“. פוי!
”שלום, ירמי, מה נשמע?“ ירמי לא עונה מיד, חלי מעולם לא
נהגה להתקשר אליו, גם לא כשאיציק עבד במשרד הפרסום. אם
היא מתקשרת עכשיו זה בטוח כדי לספר ולדווח לכולם עד כמה
הוא מסכן ומסובך. עדיף לומר לה מראש שהוא יודע שזו המטרה
שלה, ושלא תנסה להעמיד פנים שאכפת לה ממנו פתאום.
לבסוף הוא מחליט לשמור את מחשבותיו לעצמו ומשתדל
לענות יפה: ”שלום וברכה“.
”ירמי, רק אם זה לא יהיה קשה לך, באמת. תוכל לעזור לנו?“
”לעזור?“ מה אפשר לבקש מאדם בלי עבודה, בלי מעמד.
”כן, אתה יודע שאיציק חוזר עוד יומיים לארץ, נכון?“
”איציק? באמת?“ בבת אחת שוכח ירמי את הכעס והתסכול.
מחשבותיו נודדות לעבר אנגליה וקולו מתעורר לחיים. איציק, מי
זוכר שקיים יצור כזה בכלל, שעד לפני תקופה מסוימת הוא תפס
חלק ניכר מחייו, שלא לטובה.
ואחר כך התהפך עליו הגלגל והוא החל להצליח שם באנגליה.
מי זוכר.
איציק שב לארץ, רוכב על גלי תהילה, כבוד, כסף, קריירה.
איציק והוא, הוא ואיציק.
איזה עולם.
”כן. איציק חוזר סוף סוף. הוא היה נשאר שם מצידו, יש לו
הופעות נוספות. אבל בגלל שהוא התחיל לשיר ולקבל כסף, הוויזה
שלו לא מתאימה. הוא לא הודיע להם לפני שהוא מגיע שהוא
מתכונן לעבוד שם. וזו נחשבת עבודה לכל דבר“.
”כי הוא לא ידע שהוא יעבוד שם“, ירמי נשמע ציני. חלי
מחליטה להתעלם, לא לכל מילה יש כוונה להרגיז.
”אז רציתי לשאול אם תסכים להביא את איציק מ‘בן גוריון‘. זה
יעזור לנו מאוד“.
ירמי חושב מעט. למה לא, זה יכול להיות מעניין, לשבור את
השגרה הממושכת שנכפתה עליו.
”כן, אני יכול, למה לא“.
”תודה, ירמי, אין כמוך“, חלי חשה תחושת רווחה, ”רציתי גם
לבוא אבל עדיף שאעזור לאמא לארגן קבלת פנים חגיגית לאיציק.
אה, וגם אתה מוזמן כמובן“.
”לאן? אם זה משהו גדול אני לא יכול להופיע“.
”לא, זה משהו קטן, בבית של ההורים. כולם שמחים שהוא
חוזר. ובאמת, סך הכל צריך לשים את העבר מאחורינו“.
ירמי חושב על המילים ’לשים את העבר מאחורינו‘, והן לא
מוצאות חן בעיניו.
”אי אפשר, חלי. אתם תתקדמו, אין לי בעיה, אני לא יכול לשים
שום עבר מאחור. אני תקוע בעבר. ההקלטה שלי בכל מקום. אין
לי עתיד“.
חלי לא עונה מיד. לשמוע את ירמי מדבר מתוך חולשה עצומה
זה חדש. היא לא ידעה שהוא במשבר כל כך עמוק. חשבה שהוא
לקח את הסיפור בקלילות אופיינית לירמי. שהוא עדיין חושב
שאפשר לסובב את כולם על האצבע הקטנה, ושכל המציאות
משועבדת אליו.
דבריו חדשים ולא נעימים לה. איכשהו, הייתה מעדיפה את
ירמי הציני על פני ירמי החלש והדיכאוני.
אבל אולי זה מה שעדיף – חולשה אמיתית על פני חוזק מזויף.
אולי יום אחד יאזור ירמי את הכוחות ויבנה בתוכו עוצמה אמיתית
שלא נשענת על מעמד וכבוד.
אולי זה מסלול שכל אחד צריך לעבור בחיים, ולא משנה אם
קוראים לו ירמי או איציק.
”הכל יהיה בסדר, ירמי. העולם ממשיך. יש לך כישרונות ויכולות
רבים. אתה כאן כדי להמשיך במה שאתה יודע הכי טוב שאפשר.
וכשבורא עולם סוגר חלון הוא פותח דלת, רק תאמין“.
”זה לא משנה אם אני אאמין. זו המציאות, חלי. הרסתי את
השם של עצמי ללא תקנה. אין לי עתיד. זהו, נגמר“. ירמי נשמע
מיואש לגמרי.
וחלי, אחרי שהשיחה מסתיימת, מוצאת את עצמה מוחה את
הדמעות שזולגות להן לפתע בלי הודעה מוקדמת.
החולשה של ירמי החזק.
ואין לו כוח להתמודד.
איזה עצוב.
•
החברים שרכש באנגליה באים לחגוג מסיבת פרידה קטנה
בביתו של מאיר כץ. ארנולד לב, בוב מנדלבוים, לייזר ליבהר, מרקו
העוזר של מנדלבוים, ואפילו הכתב של העיתון ”ג‘ואיש און ז‘ה
וורלד“ מקס לרנר מגיע מצויד במצלמתו. מעט באיחור מגיעים
בנימין ליבוביץ ואביו. הם חשים הכרת הטוב לאיציק על שפתח
לבנימין שערים. מאז ההופעה הבלתי נשכחת שלהם בערב הוקרה
נעשה בנימין מוכר יותר וכבר החל לקבל הצעות להופעות ולשיתוף
פעולה.
המסיבה נושאת אופי תורני.
נח יוצא מחדר הספרים ומפליא אותם בדבר תורה מלא
התרחשות, הבנה ומחשבה מקורית.
הנוכחים מתפעלים מכושר ההתמדה ומאופיו השקט של
הבחור שמעדיף להיות נחבא אל הכלים.
מאיר מחייך בגאווה ומספר על סבא רבא שלו שנהג להתייחס
לכישלון כאל מקפצה והזדמנות.
”נח נקרא על שמו. ואכן, כבר מילדות שמתי לב שהוא מתגבר
על הקשיים הרבים ולא נרתע משום דבר!“
הנוכחים מוחאים לו כפיים, ונח, בחיוך מצטנע, מודה להם
ורוצה לומר כמה מילים על איציק.
”אייזיק הוא אדם נדיב וסבלן, בעל מזג נעים וחבר אמיתי. אני
רוצה לומר לו תודה על שערי הזמרה שהוא פתח לי. בזכותך, אייזיק,
התחלתי ללמוד בניגון שאתה שר ’אם היו בני אדם מרגישים‘. אני
מודה להקב“ה על ההזדמנות להכיר אדם כמוך, ומאחל לך בהצלחה
בכל אשר תפנה“.
נח מתחיל לשיר את השיר שהפך להיות מזוהה עם איציק
באנגליה, וכולם מצטרפים אליו קצובות. איציק מרגיש שדמעות
מופיעות לו בעיניים. הוא מעפעף במהירות, מצטרף לשירה.
הם יחסרו לו, כל החברים כאן. האנשים שלמד להכיר. אלו
שסתמו את הגולל על איציק המסכן והרדוף והצמיחו ממנו בטוב
ליבם ובעין הטובה שניחנו בה את דמות הזמר הפופולארי.
המסיבה נמשכת עוד זמן מה.
איציק מבין שאין מנוס, הוא שב.
הביתה.
איציק אורז את החפצים שלו במזוודה חדשה שקנה לא מזמן.
הוא משתדל לקפל יפה כל פריט. מרוב התרגשות אין לו סבלנות
לקיפולים, והוא בסוף שופך את כל הפריטים לתוך המזוודה,
בערבוביה מוחלטת.
נותר לו לבחור עם איזו חליפה יבוא לישראל.
החלטה פראית דוחפת אותו ללבוש את החליפה היוקרתית
ביותר שיש לו.
הוא צריך להוכיח להם שהוא כבר לא איציק חסר המזל. הוא
יודע להתלבש. הוא שייך להם, למשפחה של חלי.
כן, כן, הוא משכנע את עצמו שזה צעד מתבקש.
מותר לו להצליח.
מותר לו, ואף אחד לא מקנא או מרגיש רע עם זה.
גם ירמי ישמח.
סוף כל סוף הגיס החדש לא יעשה לו בושות.
•
ירמי עומד מול ארון החליפות. מולו עומדות החליפות,
שגורמות לו רגש של דחייה מוחלט.
כל חליפה וחליפה מזכירה לו את עבודתו במשרד הפרסום. את
הימים שבהם היה יוצא אל המשרד המפואר, לבוש מכף רגל ועד
ראש לפי צו האופנה האחרון. הוא היה מעודכן היטב, הרי הוא זה
שפרסם את האופנה האחרונה.
החליפות מזכירות לו את ימי הכבוד והתהילה. את ימי הזוהר
שחלפו לבלי שוב. ימים – שאם הם כבר לא קיימים הוא חפץ
למחוק אותם מהזיכרון.
ולא לשוב אליהם עוד.
ומה לעשות שהוא צריך לצאת להביא את איציק מהטרמינל.
והוא צריך ללבוש חליפה מכובדת, שמתאימה ליציאה שכזו.
’בעצם, אני יכול למצוא חליפה ישנה יותר. כזו שלא תזכיר לי
את העבודה המטורללת של ריקובס וצוות הבוגדים שם‘, חושב
ירמי בשמץ של מרדנות.
הוא פותח את דלת הארון הצדדי ושולף חליפה בצבע אפור
דהוי. סוקר אותה בשביעות רצון מסוימת. זה מעולה. את משקפי
הזהב הממותגים הוא מחליף במשקפיים ישנים, בעלי מסגרת לא
יציבה, מתאימים יותר לסגנון החדש שעטה על עצמו.
בלובי של הבניין משתקפת דמותו במראה הגדולה.
חליפה ישנה, משקפיים עקומים כמעט, וחולצה מקומטת מעט.
הנה אתה, ירמי קליג החדש.
•
ירמי תמה על עצמו מעט איך ולמה הסכים לבוא הנה.
שהוא – ירמי – יבוא לקחת את איציק במיוחד?
ולא משנה שאיציק הוא אייזיק, והוא זמר.
איציק נשאר איציק.
ואלף שירים ומאות אוהדים לא ישנו את זה.
הנה הוא, איציק.
איך הוא השתנה, הגיס שלו.
לרגע קט עולה בירמי כעס נורא.
הנה אתה, שלא רצית להיות כוכב פרסומת, שבזת לבגדים
ולשם הטוב שרציתי לתת לך.
הנה אתה זקוף מדי, גאה מדי, בבגדים מהודרים.
זה אתה איציק הרקוביץ הפשוט. איך שהעולם משתנה.
וזה אני ירמי, עם חליפה ישנה שגדולה למידותי, עם חולצה
מקומטת וזקן שלא סודר מזה שבועיים.
הם לוחצים ידיים.
איציק חש חוסר נעימות גואה בו. מה קרה לירמי?
למה הוא נראה ככה, מפוזר?
הם מתחילים לפסוע לכיוון היציאה. איציק גורר את המזוודה
הגדולה וירמי פוסע לצידו בפסיעות גדולות, מרושלות קמעה.
”תודה, ירמי. אתה עוזר לי בלי חשבון. כל הכבוד לך“.
”עזוב, זה בסדר. מה לא עושים בשביל הזמר המפורסם אייזיק
ביץ‘“ ירמי מניע את ידו בביטול. לרגע הוא חוזר להיות ירמי הציני,
הפוגע.
איציק לא נעלב.
הוא כבר לא שם, במקום שמחפש מה עושים לו ואיך. הוא
במקום שונה לגמרי.
”פשש… איזו חליפה“, אומר לו ירמי לאחר שהוא טורק את
הבגאז‘ בקול רעש קל ומתיישב לצידו, ”נהיית אנגלי אמיתי, מה?“
איציק מחייך חיוך טיפשי, עלוב. תמיד בחברת ירמי ירגיש
טיפשי ועלוב. גם אם ירמי ילבש סמרטוטים והוא – איציק – ילבש
בגדי מלכות.
רגע, אולי ירמי נראה ככה בגללו? הוא נבהל לרגע. מחליט
לשאול. יש לו אומץ, וירמי לא אלים ככלות הכל, אם לא נקרא
לדבריו ’אלימות מילולית‘.
”קרה משהו, ירמי? למה אתה נראה לא כמו תמיד?“
איציק, שיהיה בריא, והניסוחים העדינים שלו. ירמי מסובב את
ההגה ועונה בפיזור נפש: ”אל תשאל, איציק. אני במשבר. הקליטו
אותי במשרד, פרסמו את השיחה, עזבתי את העבודה. איזה בושות,
אל תשאל, איציק. אל תשאל. אתה נהנית לך באנגליה, זמררת לך.
בעוד אני התמודדתי לי כאן עם השמצות. זהו, נראה מה יהיה
הלאה“.
איציק שותק בהפתעה. הדיבורים של ירמי אינם מובנים,
ונדרשות לו כמה דקות להבין למה הוא מתכוון.
זה אמיתי? ירמי בלי עבודה?
הוא לא היה מעלה במחשבה הכי פראית שלו שזה מה שיכול
להיות.
הם יוצאים לכיוון הכביש הראשי. איציק מבקש: ”תשמע, ירמי,
אם כבר יש לי אוטו צמוד ואנחנו במרכז, יש אפשרות שתיקח אותי
לטבריה עכשיו?“
”למה, מה יש לך לעשות שם בחורף?“
”פגשתי באנגליה את ארנולד לב. הוא אדם עשיר שאני חייב לו
הרבה, הוא הבטיח לומר ’נשמת‘ בקבר הרמב“ם. הוא מינה אותי
להיות השליח, אמר שהרב אמר לו שצריך לקיים נדרים מיד ושלא
ינדור יותר. אמרתי לו שאני אעשה את זה בשבילו. אתה יודע, הוא
בחו“ל ולא מבין את המרחק שיש לי לעשות מירושלים לטבריה.
בשבילו זה נראה שאני קופץ משכונה לשכונה“.
ירמי מגחך קלות. אדם מעניין הוא, איציק הזה. חבל שזכה
להכיר את הצד הזה באופיו רק עכשיו.
דווקא כשהיוצרות התחלפו לפתע, ומתקיים בהם המאמר
”גלגל חוזר בעולם“.
”ניסע לטבריה. למה לא, ממילא אין לי עבודה להפסיד“.
איציק מודה לירמי ומתכנס בשתיקתו.
וירמי מתוך רצון להפיג את השקט, מכניס למערכת השמע
דיסק און קי שבו מוקלט איציק שר.
איציק מאזין בעיניים עצומות.
הוא לא שר יפה בכלל.
לא מבין למה כולם מתלהבים.
אולי אם יתפלל עכשיו בקברי הצדיקים יזכה להבין מה עליו
לעשות.
לאיזה כיוון לפנות.
•
הדרך הולכת ונעשית ירוקה יותר מרגע לרגע. השמים מעוננים
והשמש יוצאת מדי פעם ושולחת קרניים צבעוניות, אפורות, אל
היקום הפורח מהגשם שירד בשבוע החולף.
”איזה טיול ארגן לנו ארנולד שלך“, נאנח ירמי בסיפוק ולוחץ
על הכפתור שאמור להפסיק את המוזיקה.
הוא לוחץ בטעות על ווליום, המוזיקה נעשית קולנית יותר.
קולו של איציק נשמע בחלל הרכב. ירמי שולף את הדיסק און קי
בחוסר סבלנות. ”אין כוח לשמוע את המוזיקה הזאת עכשיו“, הוא
רוטן.
איציק שותק.
ירמי יישאר כזה, לא מתחשב, לא מרגיש את השני.
הוא צריך להבין שגם כשירמי נחמד, הוא לא מסוגל להיות
נחמד לגמרי.
תמיד להיות דרוך ולחכות לעקיצה הבאה.
הנה עכשיו, ירמי אפילו לא קולט שיכולה להיות בעיה עם
אמירה שכזו.
ואולי הוא, איציק, רגיש סתם? אולי ירמי לא פוגע אלא הוא
בוחר להיעלב משטויות?
איציק מרגיש מבולבל לחלוטין.
הוא יכול להתפלל גם על זה
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
