אחד הנושאים עליהם נשאלתי כמטפלת וכמנחת הורים הכי הרבה פעמים הוא נושא המריבות בין האחים.
הורה שלא נתקל במריבות בין ילדיו שיקום..!
ברור לי שכולכם נשארתם לשבת🙃
מדוע הנושא כל כך מתסיס ובוער בנו?
קודם כל כי כולנו מיחלים לראות את ילדינו מסתדרים ביניהם בפסטורליות בטוב ובנעימים, ופעמים רבות כשהילדים רבים ביניהם- נדלק אצלינו כפתור האשמה: מה עשיתי לא בסדר?!? כשלתי בחינוך!😟
אז מה עלינו כהורים לעשות וכיצד עלינו להגיב?
במישור הפנימי: ננשום עמוק ונבין שילדים רבים ביניהם וזה נורמלי ולא מעיד עלינו כלום!
מחקרים הראו שדוקא אחים שרבו ביניהם- הפכו בבגרותם לאחים קרובים בלב ובנפש…
ובמישור המעשי:
נלך צעד אחורה,נצא משדה המריבה ולא ניקח צד באף אחד מן הניצים. שהרי לעולם לא נהיה אוביקטיבים לדעת בוודאות מי הוא האשם האמיתי! (גם "המסכן" לכאורה אולי היה זה ש"הצית את המדורה"..)
ברגע שההורה יוצא מהמגרש ולא משמש כשחקן/כצופה- ברוב הפעמים הילדים יפסיקו את המריבה ויסתדרו ביניהם.
במקרים של חציית גבול מבחינתנו כמו: אלימות מוגזמת וכד' נוכל להגיב בעניניות
ולהפנות לחדר להרגע וכד' מבלי להתערב רגשית ו/לקחת צד.
ככל שילדינו ילמדו שאנו כבר לא חלק מהמריבות,הם יפנימו שעליהם להסתדר בכוחות עצמם, והמריבות יפחתו משמעותית.
ומה לעשות כשהילד בא להתלונן ולשתף בכאבו?
נקשיב לו בהזדהות, נבין את כאבו ואף נציע עזרה בדיוק כפי שהיינו עושים אם היה נופל ונפצע. אך כמובן מבלי להתערב במריבה, להאשים, להעמיד לדין וכד'.
בתפילה לנחת מרובה, אהבה ואחוה, שלום ורעות💞
אסתי אברהם – פסיכותרפיסטית ומנחת הורים
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
