עם בואו של איציק לארץ, נראה כאילו הזמר אייזיק ביץ‘ היה
ואיננו, אפיזודה חולפת, חלום פורח.
איציק לא קיבל אפילו הזמנה אחת. כאילו הזמר אייזיק ביץ‘
הינו פרי דמיון אנגלי מוגבל.
כאילו? באמת!
איציק, עם הבגדים האנגליים המהודרים, האפשרות הבלתי
מוגבלת להיות כל מי שרק יחפוץ, שב לממדיו הרגילים – איציק
הרקוביץ.
ולא יותר.
הוא ניסה לעניין אמרגן ישראלי, פרסם מודעה במקומון, וכלום.
האם תופעת אייזיק ביץ‘ הולכת ונעלמת מהמפה?
האם לא ישיר יותר מול קהל?
איציק מסיק שחלי ממתינה. הוא מבין שכל הסביבה מחכה
להופעות, כל מי ששמע שהוא היה זמר נערץ בחו“ל ממתין שהוא
ימשיך את ההצלחה המטאורית גם בארץ.
וזה לא קורה.
העניינים יגעים, לא מתקדמים כלל. הוא היה איציק הרקוביץ,
הבחור השלימזל, והוא ימשיך להיות גם בעתיד, הקשיש הרקוביץ
שהכל לא מצליח לו.
ככה זה בעולם.
אבל יש תפילה, הרב חלים כתב שאפשר להתפלל על כל דבר,
התפילה מעניקה תקווה ויכולה לשנות את המציאות.
ויש גם בחירה חופשית לאדם אם להיות, לעשות עם עצמו
ועם היכולות שלו או שמא להחליט שהוא לא מוצלח וזהו. להיות
כמו הפיל שכשקשרו אותו לחבל היה קטן ולא הצליח להשתחרר,
וכשגדל לא ניסה אפילו להזיז את עצמו, כי היה בטוח שלא יצליח
לעולם להשתחרר.
למרות שבכוחו של פיל מגודל לעקור את כל העמוד שאליו
החבל קשור ולא רק לקרוע את החבל עצמו.
אותו בוקר קם איציק מעט מאוחר. חלי כבר יצאה לעבודה,
והוא חש חופשי לגשת לראי הקבוע ליד דלת הכניסה ולנהל שיחה
עם עצמו:
”אני לא מצליח להיות זמר, אני לא מצליח בכלום“.
”יותר נכון אתה לא רוצה להיות זמר, אתה לא רוצה להיות
כלום“, הוא עונה לעצמו.
”באמת?“
”לא מדויק. אני כן רוצה להיות, אני כן רוצה לעשות. אבל להיות
זמר זה לא התחום שלי. אולי באנגליה זה כן התאים לי, כי זה מה
שהייתי צריך לעשות. אבל זה לא באמת תפקיד שאני צריך ללכת
איתו לאורך כל הזמן, אני שמח שאין הזמנות. לא רוצה להיות זמר,
לא רוצה“.
הדברים נאמרו. הוא מביט בעצמו, רואה את החליפה המשובצת
המהודרת שנחה עליו.
”וללבוש חליפות כאלו – אתה כן רוצה?“ הוא שואל בכנות את
עצמו.
שנייה של מחשבה.
”לא. אני לא. טעמתי את הטעם הזה של בגדים מהודרים. זה לא
מדבר אלי. אני רוצה להיות אדם רגיל“.
”רגיל? יש אדם רגיל בעולם?“
”לא. לא לזה הכוונה. אני רוצה להפסיק עם כל העיסוק בבגדים,
עם כל החיפוש אחרי עצמי. מי אני ומה אני“.
”אז מה אתה רוצה בעצם, לא הבנתי“.
הוא חושב מעט, עוצם את עיניו, וכשהוא פוקח אותן עומדות
לו דמעות בעיניים: ”אני רוצה לחיות, להפסיק את החיפושים אחרי
עצמי. רוצה להאמין, ללכת בדרך שלי בלי להתייאש“.
”אתה לא תצליח בחיים!“ המחשבה הזו, שתוקעת אותו כל
הזמן, אוף!
”אני כן, אני אצליח, כבר התחלתי, ואני בדרך הנכונה. אני רוצה
לנסות להשקיע בלימוד כמו נח, למרות שקשה לי. מי אמר שאם
קשה אז צריך להפסיק? אני רוצה להתאמץ. להשקיע. אני אצליח
בסוף, אני יודע שאצליח“.
איכשהו, האמירות החד-משמעיות עושות לו טוב.
הוא בטוח שיצליח.
”אני רוצה לתרום את החליפות שלי לגמ“ח… לא, בעצם גמ“ח
זה לא רעיון טוב… מי ילבש חליפות אנגליות כאלו מהודרות… בכל
מקרה אני רוצה לחזור ללבוש נורמלי, רגיל. ואני רוצה לעסוק
בפנטומימה. כן, זה מה שאני יודע הכי טוב. עם הרבה חזרות
והתמדה אצליח להופיע בעזרת ה‘. בקייטנות, באירועים, בטוח
תהיה לי הצלחה“.
הוא מחייך לעצמו בעידוד.
החיוך קופא לו באחת על הפנים.
הוא שומע כפית נוקשת בכוס ברעש קל.
זו חלי, היא הייתה במטבח הלא מואר והאזינה לו.
”את לא בעבודה עכשיו?“ זו השאלה הראשונה שעולה לו.
”היום זה היום החופשי שלי“. באוויר יש ריח של נס קפה חזק
ומעורר. איך לא שם לב לכך עד עכשיו.
איציק חש חוסר נוחות.
”למה לא אמרת שאת פה? למה להקשיב ככה?“
חלי מחייכת. ”זה היה מעניין. אתה באמת לא רוצה להיות
זמר?“
”לא רוצה. זה בסדר?“
”הכל בסדר, איציק. והגיע הזמן שתפסיק לחשוב כל דבר
במונחים של ’בסדר‘ או ’לא בסדר‘, אתה בסדר כמו שאתה. כל עוד
אתה מתקדם לכיוון הנכון“.
”ומה הכיוון הנכון?“
”את זה אתה יודע“.
”מאיפה שאדע?“
”כל אדם נברא עם מחשבות טובות שמכוונות אותו, עליו
ללמוד להאזין להן, ואם אין לו את ההכוונה הפנימית הזו, הוא יכול
להתפלל הרבה על זה, ובעיקר להאמין“.
”את מדברת כמו הרב חלים“.
”ה‘ שולח את הדיבורים הנכונים. אנחנו צריכים להאזין להם“.
”נכון“.
איציק חש משוחרר כפי שלא חש מעולם.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
