אני לא יודעת אם נעשה מחקר כזה, אבל זה יופי של נושא לעבודה. מה קורה לשני המגזרים באירוחי הסוכה המסורתיים. אני מוזמנת לשלושה אירועי סוכות ברחבי הארץ שמבקשים לצעוק בקול רם את מסר "סוכת השלום". מבחינה תורנית ברורה לי האנרגיה השורה בין הדפנות. כתוב. מה קורה כשכדור הארץ פוגש את הזמן הזה בחודש האיתנים הזה אחרי עבודה מאומצת של תפילות, צום והבנת כוח הארעיות מן הפסולת של היקב והגורן.
המחקר? בשנה שעברה, שנה אחרי המלחמה, מקרי ביקורי הסוכה היו בודדים. לפחות אצלנו בבית. הייתה כאן אווירה קשה, מובן למה. העצב היה גדול, הכעס, הפחד. היה ברור אפילו שלא מזמינים.
"אנחנו חייבים לעשות הרבה הכנסת אורחים בחג הקרוב", הודיע לי בעלי עוד באלול, זוכרת את רן ואשתו?"
אני זוכרת את רן ואשתו. לפני שנתיים וקצת הם אפילו לא הסכימו לבוא לסוכה, לחצות את קו בני ברק. לא שהם גרים כל כך רחוק. אבל מדיניות השנאה אל החרדים שאנחנו הייתה גדולה. בכל זאת, ראיתי לרן בעיניים משהו לא סגור. אולי דמיינתי?
רן ואשתו היו נגד. הכי נגד. אבל אז אימא של רן נפטרה. הקשר שלנו איתו עסק בענייני עבודה, היחסים היו קרירים. האימא הזו הייתה אשת חינוך חילונית ידועה. שנים מורה, עוד מאלה של פעם, אחר כך מנהלת, ובשנים לפני מותה עסקה בתפקידי מינהל חינוך משמעותיים.
הימים חלפו, ורן התחיל לשאול אותנו שאלות. הוא איש עסקים מצליח, אשתו לא פחות. ארבעה ילדים, משפחה טובה כזאת.
לפני כמה חודשים שוב נפגשנו בשבעה, הפעם אבא שלו. אבל עכשיו, זה היה יום שישי בבוקר, שמתי לב, למשהו אחר. כשנכנסנו עם כל הלוק החרדי שלנו, רן קם. היה לו אור בעיניים. בצד ראיתי את אח שלו, מה זה יש לו זקן או שנדמה לי? יש לו. וגם כיפה וגם ציצית, ואחותו? גם אחותו התקרבה.
ניגשתי אל אחותו ושאלתי, "תגידי מה קרה כאן בבית שלכם?". מבחינת מיקום, השאלה שלי הייתה לא מספיק מפוקסת. כי על איזה בית אני מדברת? כל אחד מהם נשוי ובנוי ועשיר וחזק ויש לו את היומיום שלו, אבל אחות של רן ישר הבינה. "את שואלת מה קרה בבית הזה? שבו יש את השבעה הזאת? שזה הבית של ההורים שלנו?" והיא קראה לשני האחים שלה, ועמדנו ליד המטבח, ולכולם נצצו אגני הדמעות של העיניים.
"בצוואה של אימא היה כתוב משהו", התחיל רן. "משהו שידענו כל הילדות אבל אחרי מותה קיבל תפנית מפתיעה ומעניינת".
עמדתי מרותקת.
בליבי, חשבתי ברור, כסף, צוואה, ירושה, אם להיות רוחנית טיפה, אולי היא גילתה להם שם בניירת על איזה סבא צדיק של דורות אחורה, הלכתי עם המחשבות לכיוון כזה.
אבל לא. "תמיד ידענו שכדי ללדת אותנו אימא עברה מאמץ גדול וצער עמוק שקדם להיותנו. היא חוותה אכזבות רבות בתחום הילודה וכל כך רצתה להיות אימא.לפני שאחי הגדול נולד, בשעה טובה, אני מדבר איתך על לפני 57 שנה, מסתבר, ידענו את זה במעורפל כל השנים, ידענו שבנוסף להכל, היא עברה לפני לידתו לידה שקטה. הגדול זה זה עם הזקן, והכיפה והציצית, כן?"
"כן כן אני עוקבת",
"גדלנו עם הידיעה הזו שלפניו היה אמור להיות כאן עוד אח, אבל אף אחד מאיתנו, בטח כילדים, לא ידע מה לעשות עם זה. עצוב, וחבל ומי הוא היה לו הוא היה גדל איתנו. זהו".
נתתי לו לדבר אבל זו הייתה פעם ראשונה ששמעתי בחיי את סיפורי העצב של הלידות האלה מצד האחים. זה מבט אחר. מה מרגישים ילדים כשאימא חוזרת, חס ושלום, בידיים ריקות, וכמה חשובה הברכה הזאת של ידיים מלאות. מה מרגישים ילדים שנולדו אחרי אובדן כזה לאימא כזאת. "מדי פעם", המשיכה אחות של רן,
"נזרקו כאן בבית שאלות על בן כמה התינוק ההוא היה אמור עכשיו להיות וכאלה, איך היו קוראים לו, אימא כל פעם כאישה שמחה, וחיונית, הייתה מצטנפת בפינה כשהיינו מזכירים את התינוק הזה, קצת בוכה, וזהו. המשכנו להיות משפחה.
התינוק מת, והסיפור עבר. אבל הוא לא. זה אח שלנו, ובואי תשמעי אפרת מה הוא עשה. מה הוא עשה לאימא, מה הוא עשה לאחים שלו כמעט שישים שנה אחרי מותו".
עמדתי ככה. מרותקת.
"בצוואה, אימא כתבה, את מתעלפת עכשיו", "נו תביאי עילפון", אני אומרת להם,
"בצוואה אימא סיפרה שהיא הבינה שמה שיביא אל חייה ילדים, אחרי מה שקרה, זה אך ורק אלוקים. רק מה, שזה לא הסתדר לה באג'נדה החילונית של החיים. גם אבא שלנו, היה כזה אתאיסט, שהיא ידעה שאין על מה לדבר וכמה את כבר יכולה להיקרע ולהתאמץ. בצוואה היא מספרת שהיא פנתה לאלוקים אחרי האובדן הגדול, והבטיחה לו שאם הוא ייתן לה ילדים, היא מבינה שרק הוא יושב בממלכת הרחמים, ושאם היא תחזיק בידיים תינוקות חיים ותגדל אותם, היא תעשה כול שביכולתה שיום יבוא והם יגלו את המקור שלהם. היא לא הצליחה בחייה לטפטף לנו מידע של אמונה. היה לנו אנטי גדול. אנחנו חתיכת דעתנים, לא היה כאן מקום לאלוקים.
ולכן,
היא ביקשה בצוואה בקשה אחת. היא כתבה שהיא יודעת שהגענו לכאן דרך כוח עליון דרך תפילות פרטיות שלה, ושחיים ומוות מגיעים רק ממקור אחד וכתבה לנו, 'אין לי ילדיי את היכולות לעשות תורה בחיי. אבל אחרי מותי, בקשה אחת לי אליכם. בידקו בדרככם ילדים שלי, כי הגעתם ממקום גבוה מאוד של חיים, החיים קדושים, אני אלך לדרכי, אבל בקשתי היא שתבדקו. אתם ילדים חכמים, נתתי לכם אהבה גדולה כל השנים, בקשתי היחידה אליכם אהוביי, לכו ובידקו מי הוא אלוקיי". פה כבר בכיתי וגם הם. כוח של אם.
ועכשיו הם פה, אצלנו בסוכה. ואני צריכה להביא מהמטבח את המנה הבאה. ואני לא יכולה לקום, כי אני לא רוצה להפסיד אף רגע של סיפור.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
מרגש ,מפעים,
כמה אשרינו שנולדנו להכרה הזאת … כמה לא מובן מאליו!
חתיכת מתנה מבורא העולם
ןתודה לאפרת ברזל על אין סופיות שלה פשוט שלחיה מדהימה!
חג שמח ושפע גדול!