השבוע נחשפתי לצדיקה אחת שאני לא מכירה, כמות הנחת שהיא עשתה לי בדפדוף מהיר בתמונות, הקפיצו לי את כמות הדופמין ברמה שרק הילדים שהיו בבית באותם רגעים ושמעו את "יו תראו", שלי, "איזה מדהים", יכולים גם כעת להעיד. התרגשתי.
כתבתי ישר לשושי סירקיס "מי זאת? את מכירה", כי מה שראיתי התייחס גם אליה.
בשביל להסביר את מה שקרה לי אני רוצה להאיר נקודה אנושית שקשורה לתחום המעניין ביותר הנקרא "מה חושבים עלינו?", "מה מדברים עלינו?", "מה מרכלים עלינו כשאנחנו לא שומעים?", "טוב שם טוב משמן טוב".
איזה שירות מעולה זה היה אם היו מאפשרים לנו הצצה לחדר סודי או לשיחת טלפון שבה מדברים- עלינו.
זה קורה לפעמים כששוכחים לסגור. מבינה לפעמים את האובסיסיביים האלה שאחרי שהם מסיימים לדבר בודקים מאה פעם, "סגרתי? רגע סגרתי?"
בתחום הזה של "מה חושבים עלינו", יש כל כך הרבה אפשרויות, קצת כמו חידונים של מיכאל גרעין שאני מה זה אוהבת אותם.
1.אחת שחושבת שחושבים עליה דברים טובים, ובפועל אנשים בכלל לא מעריכים.
2.אחד שחושב שהוא מה זה מכובד, אבל בפועל- כולם בו מאחורי הגב, מזלזלים.
3.אחת שמרגישה מה זה קטנה, אבל כולם ממש אוהבים אותה, ענוותנית מתוקה.
4.ויש גם את אלה שיודעים או יודעות בדיוק על הסרגל כמה הם שוות. ומה שהן חושבות ככה גם בחוץ התגובות.
עכשיו מתחילים:
כל פעם שיוצא לי בחסדי ה' ספר חדש, ומגיע הרגע הזה, הוי, איך שאני אוהבת אותו, שצריך להחליט על כריכה – אני בפריחה.
אין דבר אסטתי שאני יותר אוהבת מהרגע הזה,
שבו אני הולכת למשתלה, יוצאת יומיים קודם לשדה, לחצר, לגינה.
קוטפת פרחים שמותר, מוסיפה עוד עלים משוננים, חוטפת את כל הנוריות, בעיקר הצהובות, עד כדי כך שאני מכוונת צילומי כריכות לפי עונות. אם אין נוריות אין טעם לקבוע ולעשות.
ואז, אני חוזרת איתם הביתה ומתחילה להניח אותם בבערך על רקעים. בעומק של העומק אני יודעת בדיוק איזה צבע אני אוהבת עכשיו. זה לא מתחיל בי ביום אחד. זאת התבשלות תהליכית.
שאחרי שהיא עוברת, את לא מזהה אפילו את עצמך. "תכלת? אז אהבתי תכלת? ורוד פוקסיה? את רצינית? ומה קרה ב'עכשיו אני מתפללת' שהלכת על חום ממוחזר? זה ניגן לך משהו מוכר?".
ואז אני מגיעה לסטודיו של שושי סירקיס המעצבת. ומתחיל עונג של מחול, של ריקוד, של מוסיקה, של תנועת המחשבות אליה וממנה אליי ואל הפרחים, והמחשב, והתאורה והקליק הכשרוני שלה שמסמן, זהו – כל עלה קיבל את כבודו. כל כותרת יושבת על אבקן.
ואני חשבתי שכולם יודעים כמה צילום של כריכה עם פרחים הוא מאמץ רוחני ותפילתי, פיסי,
טהור עדין ונשי. ומה אני עוברת עד שמילים מביעות, ומה הלב עושה עד שמודפסות כריכות.
ואז מה אני מגלה?
שכולם חשבו שזו בינה מלאכותית.
חוץ מהצדיקה הזאת, שהסבירה לעוקביה, פלוס תמונה, שלא כך בכלל. שאצל שושי סירקיס ואפרת ברזל אין בינה מלאכותית, אצל שתי אלה זו בינה יתרה, הכי טבעית.
שושי ואני מתרגשות לארח כל אישה שתרצה ביום רביעי הקרוב 12.11, כא' בחשוון, על הבוקר, לשלוש שעות אולי זה ייקח ארבע? אצלה בסטודיו כדי לכרוך תהליכים, לדבר על יצירה, וללמוד מה קורה בתוכנו כשאנחנו יודעות להגיד איזה תפוח נורית אכלה, מה היא זרקה, ועם איזה גבעול היא צומחת בעולם המתוק שלה.
פרטים במודעה.
הרצאה+עבודה מעשית בסטודיו+ כיבודים+פרחים
ביום רביעי, 12.11, אנחנו נפגשות בסטודיו למפגש מיוחד עם אפרת ברזל ושושי סירקיס.
בוקר של השראה, יצירה ושיחה על חלומות, תהליכים ויצירתיות.
שלוש שעות של תובנה, שיח אמיתי ופריחה. בדיוק כמו שאנחנו אוהבות.
לשריון מקום: https://shoshi-sirkis.co.il/product/פשוט-מפגש-בוטיק/
עלות: 280 ₪
מחכות לך 🌸רחוב סלע, בית OPG, הר טוב ב, מטה יהודה
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
