כשאת מסתובבת ברחבי אלול יש כל מיני רגשות שבאים בך. אחד מהם הוא הידיעה שם במוח האחורי שנכנסת ל"זמן פעיל". שאת נמצאת ב"זמן דורש". "זמן שחבל לבזבז". "זמן חזק". "זמן שהוא לטובתך". אבל את לא ממש עושה מזה סיפור.
זה קצת קצת דומה להרגשה הזו שיש ביום הולדת, ואת לא איזו פרעה כזו שעושה מזה סיפור. את יודעת שהיום זה היום, וכן חיכית שנה, והוא בא, את מצפה לאיזה פרח מאיזו חברה, או מקסימום לאיזו חתיכת עוגת שמרים מקולגה, אבל סך הכל את מתנהלת רגיל. אז מה אם יש לך יום הולדת? מה את ילדה? את הולכת לעבודה, וחוזרת, ועושה כביסה, אבל כל כמה דקות עוברת בך כמו גל, מחשבה מתוקה כזאת שאומרת לך 'יש לי היום יום הולדת'. 'יש לי היום יום הולדת'.
את מעריכה את היום ומייקרת אותו לתפילה וברכה, אבל לא ממש משנה עולמות.
באלול? זה לפעמים קצת דומה.
את חיה לך בתוך אלול, חיה לך רגיל לגמרי, אבל מדי כמה שעות מתזכרת את עצמך, "אלול עכשיו", ואז אחרי כמה דקות את אומרת לך בדיבור הפנימי, "במה אני מתחזקת?", "אולי אני אציץ במחזור ראש השנה?", "למי אני צריכה להחזיר כסף"?
מדי פעם עוברות בך גם מחשבות הפרווה המצננות אלה האומרות, 'מה אני כבר יכולה לעשות יותר ממה שאני עושה?', 'אני אימא, זה שאני מטפלת בילדים שלי זה העיקר', ובכל זאת מהקישקע פנימה את יודעת שאת יכולה לחזק ברגים אישיותיים ולבוא מוכנה יותר. בלי האשמות וכל העידן ההוא, אלא נטו מרצון טוב וידיעה שכל עבודת אלול היא באמת בשבילך.
שמתי לב שאחת הדרכים שלי לחיות חוויית אלול משמעותית, יושבת על העובדה שבאלול כל הארץ נהיית לי משלים-משלים.
אני פשוט חיה לי אבל מתרגמת כל הזמן עניינים שמתרחשים בחיי לנושאי תשובה וחזרה, התקרבות והתחזקות. "ומלכותו בכל משלה".
זה משעשע אותי ומשמח אותי והופך לי את עבודת ה' לאמיתית כל כך.
דוגמה?
נגיד שאנחנו מנסים לעשות כושר. עושים צעדות. (ישי, החתן שלנו, צוחק כשאנחנו מודיעים כאן שאנחנו 'יוצאים לצעדה', הוא אומר שצריך להגיד, 'יוצאים להליכה'. עדיין לא סגרנו את זו הפינה. בכל אופן בסוף הצעדה/הליכה אנחנו מנסים להגביר קצב כדי לשפר סיבולת לב ריאה. רצים קצת. בעלי סובר שכדאי לרוץ רק בסוף הצעדה/הליכה כדי לכלכל נכון את השעה בכושר יציב, ואני ראיתי שאצלי זה אחרת. שכשיש לי כוח עדיף לי לרוץ, וכשאין, ללכת. בכל אופן שמתי לב שאם אני 'רצה בירידות'. זה מצליח לי מעולה. התחלתי באופן קבוע 'לרוץ בירידות'.
כשנרגעה לי הנשימה, הסברתי לבעלי: "אני 'רצה בירידות', זה קל לי יותר וישים, בשורה התחתונה אני מרוויחה כך יותר זמן מאמץ וכושר", ומשם המשכתי ישר אל הנמשל: "זה בדיוק כמו עבודת אלול. כדי להצליח לאורך זמן כדאי להתחיל דווקא עם מה שקל. ושם לתגבר. שם להתאמן".
גם בבית אחרי הצעדות/הליכות, אני ממשיכה לדקלם לעצמי באלולית טהורה, 'רצה בירידות', 'חווה הצלחות'.
או עוד דוגמה?
ברחוב שלנו יש בנין שעברו לגור בו, נו מה אני אעשה, עובדים זרים. לפני שבוע הם ניקו וצבעו לעצמם את חדר המדרגות.
בשבת, טיילתי, וראיתי שהם זרקו אל הרחוב תמונות ממוסגרות שהיו כנראה תלויות בתוך הדירות, דירות, הקטנות, קטנות, שיצרו להם בחלוקות מתוך דירות שלמות, גם תמונות שהיו תלויות בחדר המדרגות.
הצצתי על התמונות הזרוקות.
אורו עיניי. עסקת חיי. על הרצפה היה זרוק ציור ממוסגר של הצייר נחום גוטמן. אמיתי. תל אביב, חול וחול, גמל.
ברגע הראשון קפצתי, "איך הם זורקים ככה ציור של גוטמן איזה מפסידנים!?"
ועוד בשבוע שעבר נפטר אמנון ברזל, אח של אבא של בעלי שהיה אוצר אומנות ידוע. הוא הקים את המוזיאון היהודי בברלין ואחראי לעוד עשרות מיזמים אומנותיים בינלאומיים. הסתכלתי על גוטמן הזרוק ועברתי מיד למשלי אלול שלי: הם זורקים ציור של גוטמן כי הם גויים ואין להם מושג ירוק שהציור הזה שווה הרבה כסף. הם לא מבינים גרוש מחשיבותו האומנותית, לא מבינים את יוקרת המוצר. גם אם הם לא היו מעריכים את הצייר והיו יודעים לפחות שהם יכולים להרוויח ממכירת הציור כסף, היו שומרים או מוכרים, אבל הם לא.
הם לא יודעים. אין להם מושג מה יש להם ביד.
ככה אנשים רחוקים מתורה ומצוות, משליכים מעליהם, זורקים, מזלזלים, אין להם מושג מה יש להם. מה יש להם, ביד.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
