אני קופצת בחבל הזה מאז תחילת הנוכחות הטילית המאסיבית הזו עלינו.
החבל המקומי:
הממ"די, האיפה המים? הבומים, ההדף, ה"זה היה מאוד קרוב עכשיו, איזה פחד, הכל רועד".
לבין החבל הגדול:
ההיסטורי, מלא המשמעות, החשיבות, ההתרגשות והזכות לראות בעיניים מהלך אלוקי ענק.
חבלי משיח.
הקפיצות האלה בין מחשבות גבוהות לבין, "סבתא, מתי כבר הפיצות מוכנות".
"אפרת, מתי את באה אליי?" היא שאלה. שאלה בחודשים האחרונים, ללא הפסקה,
ובאמת שאני רוצה.
"הבטחת שנדבר על הנבואות", היא ביקשה, ובאמת שאני רוצה.
הבן הגדול שלי לימד אותי בפסח האחרון יסוד נפלא שהוא שמע.
שמע והפנים. תודה ילד שלי.
"אנשים שאומרים שאין להם זמן, הם אנשים שלא הצליחו בחיים". הוא הפתיע אותי.
"דווקא אלה שיש להם זמן לעשות את מה שהם באמת רוצים, באמת אוהבים, דווקא אלה שכשמצלצלים אליהם ומנסים לקבוע איתם והם אומרים, 'ברור, בוא עכשיו', ולא דוחים אותך לעוד ארבעה חודשים, הם החכמים באמת. כי הם יודעים לחלק את הזמן שלהם נכון, להאציל סמכויות, לבחור את איך שהם מנהלים את הזמן שלהם ובוררים את העיקר והתפל שלהם".
"עכשיו אני באה אלייך", אמרתי לה.
והגעתי.
היא גרה בצפון תל אביב. קרוב.
ונכנסתי, והכלב שלה קפץ עליי, וזה לא היה לי ממש נעים אבל לא היה לי נעים להגיד, אז אמרתי "איזה מתוק", וזה מאוד החמיא לה, "יש לו עיניים חכמות", הוספתי, וזה עוד יותר עשה לה טוב.
"את מבקשת ממני את זה כבר הרבה שנים", אמרתי לה "והתחמקתי. כי לא ממש ידעתי, אבל עכשיו, כשאיראן מפגיזה אותנו והפסוקים מדברים את החבל של אחרית הימים, וזה כואב, ויש אסונות, והעם שלנו נפגע, זה מעניין אותי עוד יותר", אמרתי לה ובדקתי.
"אבל למה אותך זה מעניין?",
שאלתי אותה.
והיא לא ממש ענתה. ואלה רגעים שאת לא לוחצת. כי היהדות פוגשת בדור הזה שלנו אנשים במקומות ההתעניינות השונים והמגוונים שלהם, מקומות שגם אנחנו כשומרי תורה ומצוות, לא יכולים לנחש מראש.
היא עמוקה החברה הזאת שלי. אני אוהבת את הראש שלה. היא מנתחת תהליכים, היא רואה שנים קדימה, היא זאת שלפני שנים כבר דיברה על איראן ומה שהם יעשו לנו, היא מסתכלת במבטי רוחב של התרחשויות בכל תחום. כלכלי, מדיני, חברתי. אני יועצת הסתרים שלה לעולם החרדי שלא ממש מעניין אותה, אבל בעומק כן. הכי כן. אנחנו חברה מרתקת. אנחנו אחרים.
כשהיא דיברה על איראן לפני כמה שנים, אני אמרתי- מצריים. וזה היה מפחיד. "זה חייב לחזור למצריים", אמרתי לה, "העולם של ה' מעגלי, לא צריך להאמין לשלום שלהם, הכל זמני, הם יכולים להתהפך עלינו ברגע".
"אז מה תשתי, יש לי חד פעמי".
"נו תראי", היא אמרה, "אני רוצה כבר לראות". וישבנו עליה.
רשימה.
לפעמים אני חושבת שסוג החילונים האלה, אם הם היו דתיים הם היו ממש מהדרים במצוות. כי את הכל הם לוקחים בהכי רצינות ודיוק שיש. אין קיצורי דרך או עיגולי פינות. אין שיטות 'מצליח' חרדיות. אני רק מדמיינת איך אישה כמוה היתה מדייקת בהלכה.
"שמתי לב", התחלתי, "זה לא קשור אלייך, זה קרה לי באזעקה הראשונה כשעוד היינו כולנו בהלם הזה, כשעוד ביקשנו את חלקי עצמינו בחזרה, הרגשנו כמו תחילת הקורונה או תחילת שבעה באוקטובר, רגשות ההלם הראשוני שלנו הפכו כבר מיומנים. אנחנו הפכנו כאלה שלא מזהים שיגרה, אם יש יתר מדי שקט אנחנו מייצרים משבר או מריבה".
"נו?" היא שאלה,
"בשבת האחרונה חיכיתי לי לראות בתוכי".
"לראות מה"?
"איך אני באופן אישי יוצאת מהשוק, מה העוגן שלי בעולם האמונה שלי, לאן אני הולכת על המחשבות שלי".
"ולאן הלכת"?
בגלל שכבר 'המפחיד והחדש' נהיה מוכר, בטבעיות הלכתי אל מסכת סוטה".
"מה זה? מה כתוב שם?" היא שאלה, "יש שם את הרשימה שרצית ממני כבר הרבה שנים. של מה שכל כך מעניין אותך בחבל ההיסטורי, הרוחבי, של מה שחז"ל כתבו על מה שקורה עכשיו".
ועברנו, שתינו, במוגבלות של עצמנו, סעיף אחרי סעיף.
'חוצפה ישגא'- ודיברנו על זה. 'והגליל, והגבלן, ו'נערים פני זקנים ילבינו', ודיברנו על זה. ו'יראי חטא ימאסו' ושכבר לא איכפת לנו, ושעוד יותר לא איכפת לנו כשזה ממילא כתוב, והAI – עם 'האמת הנעדרת', והראיתי לה תמונה שהילדים עשו לי עם טרמפ, באמת אמת נעדרת. ועל המריבה שהיתה לה במשפחה בהשוואה ל'אויבי איש אנשי ביתו', ועל 'בת שקמה באימה', ועל 'הכלה שלא סובלת את חמותה'.
ובאיזו נבואה היא הזילה דמעה?
את הפרט הזה אני אספר לכם בשבוע הבא.
יש בדיוק אזעקה.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
