אין אישה שלא עברה בתוכה אחרי כמה כניסות לממ"ד/מקלט או כל מרחב מוגן, המחשבה הסודית שהייתה בה מאז ימי הגן, זו האומרת "בית". זה לא סתם שחז"ל מדברים על אישה נאה, דירה נאה, אנחנו יודעות את העבודה: לוקחות חלל, קושרות פינה של בד בסרט סאטן שארז פעם צלופן של משלוח מנות: קוראות לזה וילון. מזיזות ארונית טיפה בזווית באלכסון, מתרחקות, מתקרבות, מזיזות עוד טיפה, מביאות מנורה קטנה של אווירה, אפילו עששית על בטריות, מוצאות מנגב רגליים של כניסה, קוראות לזה שטיח, שמות פרח מפלסטיק בצנצנת על קצה המדף והנה: בית.
יודעות לעשות נעים. חייבות את זה. בנשמה.
ראיתי, ראיתי, את המחשבה הזאת שעברה בתוכי אחרי אי אילו אזעקות, ראיתי, ראיתי את המחסן שהמקלט שלנו, הינו, ואמרתי בליבי, "יאלה, אני עושה פה אווירה של משפחה". "בשביל מה?" שאל אותי בעלי.
כבר מהקימוט הראשון של המצח החושב שלי הוא זיהה את המזימה, "מה, תתחילי עכשיו פה להזיז? לפנות? להביא? אנחנו כמה דקות פה וזהו". ואת יודעת שעל ה-זהו שאת מדמיינת מתוך הפרנזים של השטיח שתשימי תיכף, הרי גם הוא בסוף נהנה, ואת בגיל שאת כבר מהנהנת אבל יודעת שאיך שתיגמר השהות הנוכחית, את מסדרת. כמו שאת רצית, באותו עיקרון שהגיתי בעבר, והפך להיות כאן מפורסם, סיפרתי עליו לרבנית חגית שירה, עיקרון נפלא הנקרא, "תבוא לאכול". יש לו גם המשך, "במופלא ממך אל תחקור".
שזה אומר שאת כל השאלות ליד השיש כשכולם רעבים ובמיוחד הוא, כמו "מה יש כאן בסיר?", "ממה עושים את זה?" "איך יודעים שזה מוכן?", הרי ממילא הוא לא יעשה את התבשיל הזה לעולם, הרי ממילא אין לו מושג ממה מתחילים, אז בשביל מה כל השאלות וההסברים? "תבוא לאכול", בטון חביב, זו נתינה מאהבה. זה קיצור של להגיד, 'תן לי את העונג לעשות בשבילך, כשזה יהיה מוכן אני קוראת לך. תברך, תשבע, זרוק לי איזו מילה טובה, כזו שתעשה לי בטחון שאני טובה. שאני שווה ויודעת ואני אהיה מרוצה. גם אתה. זה יעשה לי סימן של יחד ובטחון'. על אותו משקל אמרתי, "תבוא באזעקה". שזה בעצם להגיד בחביב, 'תן לי, אני אסדר כאן בשבילך, ובשביל כולנו, כמו שאני עושה בית בסוכה, גם במלחמה. כשתבוא בפעם הבאה לממ"ד ותראה כמה נחמד, תן לי חיוך של הערכה'. והוא הלך. הרבה לפני שפיקוד העורף הרשה.
באזעקה של אחרי, אחד הנכדים שלף מתוך הצפיפות בממ"ד קופסה עם אוסף מטבעות של סבא, אגורות ולירות ישנות, מהילדות. האוסף היה אגור בתוך קופסת קרטון מלבנית של שוקו סושארד משוויץ. אני לא הכרתי את המוצר. בבית של שני שכירי רשות השידור שאני גדלתי בו, לא קנו שוקו Suchard, גם לא שוקולית של 'עלית', "לא בריא", אמא שלי אמרה, ונגמר.
גם היום ב- אני 2026 בקושי יודעת לקרוא את שם המוצר, "זה כמו", שאלתי, "השם של ההוא שמסביר לפני הטיסה על בטיחות באל-על? אם לא אתה שגדלת אצל שני האריסטוקרטים שהיו הורך, מי היה מלמד אותי על "אקרופוליס", המסעדה, "אולימפיה" ושוקו סושארד? רק אתה".
וברגע הזה הבנתי מהחיוך הנוסטלגי שלו את סודה של מחמאה זוגית בונה, את המתנה שהיא עושה: מחמאה אמיתית היא זו הנותנת תחושת בטחון של יחד, כזו שיודעת לספר לאחר מה יש בי, בזכותו.
זה יכול להיות ידע, רגש, ובעיקר, בטחון. כי יש תחושת בטחון של ממ"ד, יש בטחון של אמונה, ויש תחושת בטחון של אני ואתה.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
