שבוע שעבר דיברנו על הרצון לחיות. אתן יודעות מה הרבה פעמים מוביל לכאבים עמוקים וקשים? בדידות. והבדידות הזו הורסת כל דבר. היא משתקת ומחסלת. היא אכזרית ומכאיבה מדי. היא מובילה למקומות קשים ומשאירה ללא מילים. רק נפש פצועה, רוצה הכלה, שמישהו ידע שכואב לה, שלא טוב לה. שיהיו איתה בזה ושיכירו בכל מה שעובר עליה. אבל כשאין מישהו כזה. ברגע הזה שאין אף אחד קרוב, הנפש מתייסרת, היא עוברת גהינום. ואין מישהו קרוב שאפשר לפרוק לו את כל מה שמתחולל.
אני נלחמת עם הבדידות הזו והיא משתלטת. כל הזמן. תמיד. אני יכולה להרגיש טוב ואחרי זה להרגיש גרוע בגללה.
ועכשיו כואב לי, אני רוצה לצרוח די אני לא יכולה. אבל לא, אני יכולה, כואב לי מאוד. נכון. שורף לי בנפש, היא רוצה לצרוח הכי בעולם, שיראו את מה שהיא עוברת. שידעו שכואב לה עכשיו. ואף אחד לא יודע. היא לבד. אני לבד. אז איך אני יכולה לחזק את עצמי? אולי להגיד שזה יעבור. שזה גל, שאני עכשיו קצת בירידה אבל אני עוד מעט עולה. האמת זה לא מדי מעודד. אבל אני אשנן את זה. כן. אני לא נבהלת מהמשבר הזה, הוא זמני. הוא יעבור. הלוואי שכל מה שאני מדקלמת ירגיע קצת, כי הכל בי משתולל. אני חושבת שאני צריכה לתת לעצמי חיבוק. זה מה שאילה הקטנה שלי רוצה עכשיו. רק חיבוק. שיראו אותה. שיראו את מה שהיא עוברת. בוא נדבר איתה:
– אילה. מה קורה? למה את בוכה?
– כואב לי. שורף לי. אני מרגישה שאני טובעת בכאב הזה. שאף אחד לא רואה שאני כ"כ סובלת.
– אוי נשמה, זה כ"כ קשה. זה ממש ייסורים מה שאת עוברת.
– נכון, ודי אני לא רוצה את זה.
איך אני יכולה לעזור לך? את רוצה מילות חיזוק?
– לא, אני רוצה שתהיי איתי את לפחות.
אני איתך אילה, הכי בעולם. מחבקת אותך. שתדעי שאני רואה אותך, את הכאבים האלו. את עוברת ממש רגעים קשים. אני רואה את זה. אני איתך.
– אני מנסה להירגע. לנשום.
אוי אבא זה קצת עזר לי, הוקל לי. אני מוציאה אוויר. שואפת אוויר ומוציאה במשך כמה שניות. בדיוק כמו שהפסיכולוגית הנחתה אותי. מחבקת את עצמי, שמה זרועות אחת מעל השניה ונמצאת עם עצמי. תודה שאתה איתי אבא. גם בשחור הזה אתה מראה לי שאתה רואה אותי מרחוק. זה לא קל לי, זה נורא קשה. אני לא מצליחה לראות כלום, הכל כהה מדי. אבל אני מתאמצת לראות אותך, את הטוב שאתה שולח לי בכל המר.
אם היינו יודעים כמה התמיכה שלנו היא עולם, כמה זה קריטי כשמקשיבים, נמצאים, מתעניינים, כמה זה מחייה ונותן חיים. במובן הכי פשוט של המילה. אם היינו יודעים כמה כל מילה טובה, חיוך, הרגשה טובה. עוזרים ולוקחים מהסבל, כנראה היינו מתנהלים אחרת.
אבל העבודה הכי טובה, היא לנסות לתת לעצמינו את החיבוק הזה. להיות שניה עם מה שאנחנו מרגישים, לתת חיבוק והכרה לכאב שאנחנו עוברים. להיות שם בשבילינו. כי בסופו של דבר רק אנחנו נהיה שם לעצמינו – תמיד. רק אנחנו נבין הכי טוב את מה שעובר עלינו.
אמנם אנחנו לא מלאכים, ואנחנו צריכים את התמיכה של הסובבים שלנו, אנחנו בהחלט צריכים אותם. אבל יחד עם זה לדעת, לנסות וללמוד – איך אנחנו נמצאים שם בשביל עצמינו. (כמו שנתתי לכן הצצה איך אני נמצאת בשבילי, מנסה להכיל את הילדה הקטנה שבתוכי.)
אני חושבת שבדור שלנו, כולם מתמודדים עם בדידות. את כל אחד זה פוגש אחרת, במקום שונה. אם זה ברמה של כמות, או ממתי הוא חווה את זה. אם הוא מודע או מכחיש את זה. זה נוכח אצל כל אחד. השאלה איך מתמודדים עם הבדידות הזו, איך מתגברים עליה, אם בכלל. וכאן זה עבודת חיים לא פשוטה. כי זה ממש אחת החוויות היותר קשות להתמודד איתן.
מה אני יגיד לכן? הלוואי שכבר לא נרגיש את כל הדברים הקשים האלו. שדי, יעלם. שהמשיח יבוא. שיוציא אותנו מכל הסבל הנורא הזה. הלוואי אמן.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:
נפש בהחלמה: העולם שבתוך המחלקה | איילה קליין
ככה מרגיש דיכאון בלי שמש | איילה קליין בשיתוף ממחלקת הנפש
משתמשים במסכות? תזהרו, שיום אחד לא תגיעו לקצה, כמוני | איילה קליין
"אני ביאוש עמוק, אם קשה לך לקרוא, תעזבי כבר עכשיו…" | מליבה של מתמודדת נפש
"אצל מתמודדי נפש, המקום הזה שרוצה לחיות הוא כל כך שברירי, עדין ולא יציב…"
