מה יהיה איתי? מה יהיה עם החיים שלי? מה יהיה עם הדירה שאני מחכה לה? מה יהיה עם החוסר אנרגיה והכוחות? מה יהיה עם התשישות הזו? מה יהיה עם החיים האלו? ריבונו של עולם מה???
ניגמרו לי כבר המילים. אין לי כוח לתאר איך אני מרגישה. אין לי כוח לקום מהמיטה, אין לי כוח לעשות כלום, אין לי כוח לחשוב, אין לי כוח ללכת בעולם, אין לי כוח לכלום!!
בא לי ללכת לישון ולא להתעורר עד שכל התקופה הזו תעבור. תאמינו לי זה חלום מתוק מדי שחבל שאי אפשר להגשים. ככה מדי פעם ללכת לישון לפרק זמן ולקום כשמתחשק. לא?
זהו שאני עושה עבודה עם עצמי, נאבקת ממש בחירוף נפש בכל מיני פעולות. אני אומרת לעצמי בכל פעם: "את עושה מצווה, זה מה שנדרש ממך עכשיו והשם מעריך את זה". וגם אם זה דברים קטנים (שלי הם גדולים) ולא מובנים בכלל. לדוגמא: לקום בבוקר, לאכול, לצאת לבחוץ, לראות עולם, להיפגש עם אנשים. כל זה ועוד פעולות שלכאורה אנשים עושים אותם באוטומט, בלי להתאמץ על זה. ואני ועוד בנות כמוני שחוות התמודדות נפשית – נלחמות על כל פעולה. וזה לא קל, לפעמים אנחנו מצליחות לנצח, לפעמים לא. זה עבודה שמתאמצים עליה ממש. וכן – זה נותן כוח כשרואים ומעריכים את זה. ויש, יש אנשים טובים בעולם, אני מגלה את זה לפעמים. הזוי אה? לא רגילה לזה. הם עוזרים לי במסע הארוך, מחזקים אותי בנפילות, מקבלים אותי בלי שיפוטיות. כמה זה לא מובן. תודה השם!
אני ככה נודדת ממקום למקום, ממש מרגישה כמו עלה שעף הלוך ושוב. נוסעת פה לבית הזה ופה למשפחה הזו. בלי להרגיש ביטחון. אילו חיים אלו? אני מעודדת את עצמי שלפחות עוד מעט זה יגמר. אבל כמה זמן? כמה?? זה פשוט לא ניגמר. הלוואי שאני כבר יוכל לבשר לכן שזהו, אני במקום יציב, במקום שאוכל לנוח. אמן!
משתפת בשיר שכתבתי: לראות קצת אור / במנגינת "לבחור נכון"
כל החיים גדולים עלי
לא מצליחה לנשום
אני נסחפת עם הגלים,
טובעת מתחתם
מבט רחוק לעתיד נסתר
לא מאמינה בטוב
הלב פצוע ומדמם
קוראים לזה לחיות.
פזמון:
מתי אוכל לראות קצת אור
להרגיש שוב כבר טוב
למרות החושך והקור
לראות קצת אור
אין יציבות בחיים בכלל
נשבר לי בלילות
כאב שלא ניגמר ודי
היש לסבל סוף?
נלחמת כל יום ויום
להמשיך רק לשרוד
ללא כוחות פוסעת עוד
קוראים לזה לגבור!
פזמון…
אפילו עם תהום שבי
רגעים של הסתר
לומדת על השגחה
מניסיון גם ביטחון
יש לי אבא ששומר עלי
תומך בי בבדידות
שולח חיבוק מגן
קוראים לזה לאהוב!!
אני קוראת את סוף השיר ונזכרת בסיטואציה מדהימה שהייתה לי: הלכתי באחד הלילות ככה לטייל, כמו שהייתי עושה פעם. זה ממש החזיר אותי לרגעים קשים, לזיכרונות אפלים, לבדידות איומה. התיישבתי על ספסל מסוים שהיה הספסל 'שלי' במקום שקט וצדדי. ואני ככה יושבת עם עצמי, בוכה להשם כמה קשה לי. ומתוך כל הדמעות והייאוש הזה אני אומרת לו תן לי מישהו שיהיה איתי בכאב הזה. (כוונתי הייתה שאוכל לדבר עם איזה דמות קרובה) אבל השם הטוב הראה לי שיש לו דרכים מיוחדות להראות לי שהוא איתי, גם אם הן שונות וקטנות ומה הוא עשה? הוא פשוט שלח לי עלה. הסתכלתי על הספסל ואני רואה לידי עלה, אני מרימה אותו והוא בצורת לב. הרגשתי ישר איך זה נשלח אלי. עלה מהטבע – בצורת לב. פשוט לקחתי את זה וצילמתי, ועל הרקע רואים שביל כזה שבו הייתי. ותוך כדי שאני מצלמת העלה נפל לי מהיד ויצאה תמונה נדירה. והרגע הזה נתן לי כזה כוח, כמו חיבוק ישיר ממנו. נשיקה מיוחדת שמראה לי שהוא איתי, שאני לא לבד. גם אם זה עלה בצורת לב.
נכון שברגעים קשים ממש, ההסתרה כזו גדולה שלפעמים גם לחפש נשיקות זה קשה. אבל לפחות לדעת שהן קיימות. גם אם קשה לראות אותן. ולהזכיר איזה נשיקות בעבר קיבלתי שחיממו לי את הלב, זה גם משהו.
מאחלת לכולנו מלא נשיקות ישירות ממנו, שניראה אותן ונצליח להודות עליהן!
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
מדהים!
ה׳ כל הזמן שולח לנו איתותים וחיבוקים שמימיים,
רק צריך לדעת לראות אותם ולהבין שזה ממנו!
ה׳ אוהב אותנו באהבה אינסופית ורוצה רק בטובתינו
שתרגישי תמיד עטופה ומחובקת על ידו בשמחה ובריאות איתנה!