כל מי שקורא את עלון הידברות עובד באותה משרה, מקבל משכורת מאותו מרכז לוגיסטי. כל מי שכותב, מפיק, עורך, מפיץ, את עלון הידברות חי אותה מתכונת: כולנו, בעומק הקימה שלנו בבוקר, אומרים "מודה אני לפניך", ומשתמשים ב"רבה" של "אמונתך" – כפועל: "בוקר טוב, קמתי בבוקר כדי להרבות את האמונה בקב"ה בעולם".
זה נדיר, אבל יש גם קוראי עלון מהצד הממורמר של עמנו, שלא מתחבר לתורה, ורק סקרן או מבויש להודות שגם שהוא מנסה להבין מה כולנו מתלהבים ממסיבת היהודים שפתחנו לפני אלפי שנים. חלקם, וזה קורה לי כל הזמן בשיחות חשאיות איתם, עוברים חרישית את הגשר, סובלים מסימפטומים של "אנוסים" בשלב הבושה וההכנעה. מדי פעם כפטריות הם יוצאים אל האחו ואומרים בקול רם: "צדקתם, אחי. חשבנו שנוכל להיות אהובים על צאצאי היוונים בהיותנו כמותם, זלזלנו בכם ובעצמנו, סתם. אפשר להצטרף גם?".
אני רוצה להאיר אור חנוכה על "רגע-רגש" מסוים מאוד, בוטיקי אפילו, שקשור לשליחים שיוצאים כל יום בשם ה' לקרב אליו בני אדם. "רגע-רגש" דק שעושה הרבה רושם. יש בו אלמנט של הפתעה, קידוש שמו באהבה.
כדי להסבירו בבהירות, אני אשתמש בחברתי א', שבתחום הזה היא ממש "דוגמנית יהודית" – לשון מופת ודוגמה.
לפני שנכניס את א', אני רוצה להסביר משהו כללי יותר על רגשות. אני מעולה ברגשות. אני רוצה להסביר משהו על רגשות בכלל, כדי לזקק ולדקק את ה"רגע-רגש" הזה שקשור לקירוב.
אנחנו יודעים לתאר על עצמנו ועל האחרים רגשות בולטים: שמחה, עצב, פחד, שנאה. אבל המערכת האנושית חווה רגשות דקים יותר, עדינים יותר, שגם אליהם אפשר לשים לב. אם ניקח את "שמחה", למשל, אפשר להוציא ממנה בפרימה שמחות דקות ומדויקות יותר, ספציפיות ועדינות יותר.
העסק הזה הוא כמעט אינסופי. הרגשות, וזה בהחלט תלוי תרבות ושפה, רבים ועשירים מאשר הדרך לתאר אותם בצמצום של מילים.
חוזרים אל א'.
כבר שנים שהיא נשואה לא' שלה. מה אני אעשה, באמת ששניהם מתחילים באות הזאת, הראשונה. הוא טייס באל-על, ועוד קודם היה בחיל האוויר. פעם-פעם חזרנו בתשובה יחד, ומאז אנחנו ממש מקפידות במצוות. כשא' מצטרפת לטיסות עם א' בעלה, היא בדרך כלל, כיאה לכבודה, יושבת בביזנס. "מה את עושה כל הטיסה?", אני שואלת אותה הרבה. "קוראת תהילים", היא אומרת לי, "ומדברת עם אנשים". "מדברת אמונה?", אני שואלת אותה. "ברור", היא עונה (א' עובדת איתנו במשרה). היא יכולה לדבר עם זוג לא דתי שעות לאורך הטיסה. היא יכולה לדבר גם על המבצעים בפריימארק, אבל תמיד יגיע הרגע הזה, יואו מה זה מתחשק לי להיות נוכחת באחד, אחרי דיון או סדרת שאלות בקשר לחזות הדתית שלה ושל כיסוי הראש המשמעותי שלה. יגיע ה"רגע-רגש" הדק הזה, שבו א' תהנהן בחן ותוסיף, "אני אשתו של הטייס". זה שמטיס אתכם, עכשיו.
בדרך כלל הם ישתתקו. כיסוי הראש ודיבורי התהילים לא מסתדרים להם לרגע. זה ה"רגע-רגש" שרציתי לדקק. בעלי תשובה משתמשים בו הרבה, במכוון ובמודע.
אני לא יכולה להפעיל את ה"רגע-רגש" הזה על קוקפיט וטייסים. אני עושה אותו הדבר, רק עם כלבים.
יושבת לי על ספסל בגינה בתל אביב, רואים איזו דוסית סבתא. ופתאום אני מלטפת ומתלהבת מהכלב שלהם, והם נהיים מאושרים כל כך. מי זאת החרדית הזאת שככה יודעת לגרגר לכלבים? רק אלוקים יודע כמה שאני שונאת כלבים. מסירות נפש של צוות העובדים במשרת המקרבים.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
