מיכאל, יורי, שלומקה, רונן, נדב, הדר, מילוני, וכמובן מנחם.
אחד אחד הם הציגו את עצמם לפניו.
נתנאל הלל שאל את עצמו אם המחשבות שעולות בו הן הסטיגמה שיש לו
מהעובדה שאנשים אלו הם דרי רחוב? הוא נזף בעצמו.
”אהלן, חברים“, השתדל לדבר בקול קליל ונחמד, ”באתי להכיר אתכם,
אני שמח להיות כאן אתכם היום ולשמוע את הדרך שעברתם עד שהגעתם
הנה, למעמדכם. ואל תחשבו חלילה שאני חושב שאתם במעמד פחות מיתר
האנשים. אנחנו כולנו שווים, כל בני האדם הם בעלי מעמד זהה. נסיבות
החיים הובילו כל אדם להגיע לאן שהגיע, כדי למלא שם תפקיד, אני בטוח
שיש לכל אחד מכם תפקיד חשוב שנוצץ כמו כוכב“, התפייט מעט, כדי
להסוות את מבוכתו.
”אנחנו שמחים שאתה כאן“, אמר מנחם בקול כבד, צרוד מעט, ”אנחנו
גאים להיפגש איתך, המלך הבלתי רשמי של מדינת ישראל!“ הכריז, דופק
מבלי משים על שולחן המסעדה הרעוע.
נתנאל הלל חש צורך עז להיעלם מהמקום.
”חלילה, אני לא מלך, בגלל העובדה הפשוטה שמלך יש רק אחד וזה ה‘
יתברך שמולך על כולנו באופן שווה, בכל מקרה אשמח לשמוע מה יש לכם
לספר לי“, אמר, ”אשמח לדעת מה גרם לכם להגיע לרחוב? האם הייתם
רוצים לחזור לחיים רגילים? מה מונע מכם לחיות כאחד האדם?“ השאלות
יצאו מפיו בטבעיות, הוא רצה לטפוח לעצמו על השכם.
”לכל אחד יש סיפור מיוחד מאוד ומורכב מהרבה סיבות ורשלנות שהובילו
אותו להנה“, אמר מנחם.
”למשל נדב, בחור צעיר שמשפחתו הסתבכה עם חובות לשוק האפור
ונמלטה לאי שם. הוא לא רצה לעזוב את הארץ וחי איתנו ברחוב תחת
זהות בדויה. מילוני הוא עם רגל תותבת, אין לו משפחה ואין לו בית, הוא
חי איתנו ברחוב. אנחנו שומרים עליו ודואגים לו לתזונה מתאימה. אתה
מוזמן לדבר איתנו“.
נתנאל הלל חש בתערובת רגשות עזה שהולכת ומציפה לו את הלב. זה
היה כבד מידי עבורו. עיניו התמלאו בדמעות, מנחם הגיש לו מפית של
המסעדה, הוא מחה את דמעותיו והתלבט בין הרצון המיידי לעזוב את
המקום לבין הערך הגדול שראה בהקשבה לאנשים שסביבו, שכל אחד מהם
סוחב סיפור.
כדי להימלט מהעיניים הבוחנות, בחר לפנות לאיש המבוגר שאחז ספרון
קודש ונראה מנותק מעט ממה שקורה מסביב.
”איך קוראים לך?“ שאל.
האיש סקר אותו קלות וענה בחוסר רצון, ”מיכאל עוזר“.
”למה אתה כאן?“ בקולו של נתנאל הלל נמסך רוך, הוא חש שיש כאן
סיפור מיוחד.
מיכאל נאנח קלות, מבט עיניו היה מזוגג מעט ולא ברור, ”אני הייתי פעם
איש עשיר ומצליח. היה לי מפעל גדול, לא היה חסר לי כלום. ואז, מחבלים
ארורים עשו טרור באוטובוס, אשתי נסעה מאחור, ילדה קטנה היתה לי.
הם הלכו… מאז אני לא יכול להשתקם. לא יכול לחיות ולא יכול למות.
אני כאן, בשנים האחרונות התחלתי ללכת לבית הכנסת ושם אלוקים מנחם
אותי, אני רואה אותו“.
נתנאל הלל החוויר, מנחם הגיש לו בקבוק קולה תוסס.
”תשתה, תחזור לעצמך“, הורה לו בקול סמכותי.
ראייתו של נתנאל הלל התערפלה, הוא גמא את השתיה במהירות, ואז
השתעל נמרצות כשהגזים מילאו לו את הגרון.
”הכל בסדר, נתנאל הלל, הכל יהיה בסדר“, קולו של מנחם היה יציב. ”אני
מבין שהסיפורים היו לך קשים מידי לפעם אחת, נפגש שוב בהמשך, אם
תרצה“.
מנחם קם ממקומו ונעמד על רגליו, אנשיו נעמדו אחריו, מלבד מילוני
שנותר לשבת על כסא הגלגלים, מנחם ניגש להסיע אותו החוצה.
תוך רגעים ספורים, כמו בפטה מורגנה, הלכו כולם לדרכם, בלי לומר לו
מילה אחת. נתנאל הלל מצמץ בעיניו ממושכות, כדי לבחון אם אינו הוזה,
הוא הביט אל בקבוק השתיה שבידיו ולגם ממנו לגימה קטנה, נוספת.
דמות של גבר ממוצע קומה התרוממה משולחן מרוחק והתקרבה אליו.
האיש התיישב מולו וחייך אליו, מגיש את ידיו ללחיצה. נתנאל הלל לא
נענה למחווה.
”שלום לך, שמי בנימין אבני“, קולו של האיש היה ספוג בחמלה ממגנטת.
נתנאל הלל התנער משרעפיו, בוחן את האיש במהירות.
הוא היה מוכר לו מעט, מה שעורר בו תחושת בהלה והתנגדות.
מצד האיש זרמו זרמים של עוצמה, אהבה ונחישות, הוא עטף אותו באנרגיה
לא מודעת, נתנאל הלל חש שערפול קל פוקד אותו.
”הבט אלי בעיניים, מה שימך ידידי הצעיר?“ שאל האיש בקול רך.
נתנאל הלל הביט בעיניו, מבטו הביע קסם מכשף, הוא חש שהוא מאבד
שליטה ומיהר להסיט את מבטו.
בן שיחו פלט נשיפת אכזבה קלה.
”מה שמך?“ שב ושאל.
”נתי“ השיב נתנאל הלל בקצרה.
”נהדר, אני כאמור בנימין אבני, אני מבין ששמעת כרגע סיפורים לא
פשוטים, אני פסיכולוג ואשמח לסייע לך לצלוח את המשבר“.
נתנאל הלל לגם לגימה נוספת מהבקבוק הזכוכית שבידו.
”אני לא במשבר“, ענה בקול עמום.
”אתה כן, אני מבין בזה. אתה במשבר של חייך“, קולו של בנימין אבני נשף
באיטיות, ”תקשיב לי, ידיד צעיר, אתה נמצא בצומת מכריעה בחייך, תהיה
חייב להילחם בכוחות החושך. תחשוב על האנשים המסכנים והאומללים
שסיפרו לך על כאבם. זה הכל באשמתך, וזה עוד לא קצה הקרחון“.
”אשמתי?“ נתנאל הלל הביט לתוך עיניו של בנימין אבני אך הסיט מיד את
מבטו, ”למה אשמתי?“
”כי יש לך מעמד, אתה יכול להשתמש בכוח שיש בידך, אך במקום זה אתה
בוחר לבכות עד כמה אתה מסכן. תקום, תעשה מעשים, תהפוך את העולם
לטוב יותר, אם אתה לא תעשה את זה, אף אחד לא יעשה את זה“.
האיש קם ממקומו והתרחק מהמקום, כעבור מספר רגעים חזר: ”תקשיב
לי, נתי, אני איתך אני רוצה לעזור לך במלחמה הצודקת נגד שלטון מסואב
ומקובע. קח את כרטיס הביקור שלי, אתה יכול לשנות את העולם, זה
בידיים שלך, מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות? העם מחכה לשינוי,
נתי. אתה חייב ליצור שינוי אמיתי. גם אם זה ידרוש ממך להתקומם מול
השלטון המכהן“.
”אני לא מבין“, אמר נתנאל הלל בקול איטי, מהורהר, נוטל את הכרטיס
והופך אותו לכל כיוון.
”תחשוב שהסבל של האנשים האלו יכול היה להימנע אילו השלטון היה
נלחם באמת בדברים הרעים, ולא מחכה לבעיות, אלא פותר אותן. תחשוב
שיש לך יכולת לשנות את המצב במדינה, שהאושר של האנשים נמצא
בידיך. אתה חייב להבין שהכל בידיך, תתחיל להוביל את המדינה לשינוי!“
*
הדג היה קרנצ‘י ופריך, והתוספות שרבקה הכינה במהירות הוסיפה לו
ניחוח מיוחד.
רבקה ישבה מול מוטי הסועד את הארוחה הקלילה והטעימה. עיניה נמשכו
אל המסך, היא כל כך רוצה להיכנס שוב לרשת החברתית, לראות אם יש
שם איזה חידוש, אם היא הצליחה לגייס תרומות נוספות, או אפילו אם
קיבלה מחיאות כפיים, או אולי יש שם תוכן נוסף שחשוב לה לדעת.
אבל לא, היא הזכירה לעצמה שהם כעת במצב שברירי ועדין, הבית שלהם
בסכנה. היא צריכה להתעלם מהרצון שלה ולהקשיב לרצון של מוטי.
מוטי פתח את העיתון ועיין בכותרות תוך כדי סעודה.
”את לא אוכלת?“ שאל.
”כן, אני מיד מוזגת גם לי“, נענתה לו ואספה את המכשיר מהשולחן, לוקחת
אותו לפינת המטבח.
היא רק תציץ פנימה.
שתי תרומות נוספות, מחיאות כפיים, וקישור שנשלח מציע לה להיכנס
לפרופיל חברתי של אדם עשיר, מפורסם, שאולי ישמח לתרום למטרה
החשובה.
היא נכנסה לקישור, ושלחה בקשה לתרומה, אבל אז קרה דבר מוזר, מול
עיניה הופיע כתובת בערבית, ובאנגלית, שהפנתה אותה לפרופיל חדש.
היא לא חשבה פעמיים, נכנסה לראות מה זה אומר.
דגל פלסטין הופיע שם, עם כתובת בערבית ותאריך לועזי, לחיצה קלה על
”תרגם טקסט“ הבהירה לה שהאיש הערבי, שתמונתו מילאה את המסך, הוא
בעצם מחבל שרומז על פעולת טרור.
”רבקה?“ קולו של מוטי נשמע משולחן האוכל.
היא מיהרה לכבות את המכשיר ולהכניס אותו למגירה קרובה. אחר כך
מזגה לעצמה מעט שעועית ירוקה ודג ומיהרה לשבת חזרה.
”רצית משהו?“ שאלה את מוטי, מקווה שפניה לא מביעות את סערת נפשה.
*
בית הכנסת היה גדול ורחב, עיניו של מייקל חלפו על פני החלונות הנאים,
סוקרות את הנברשות ואת ארון הקודש.
הדר מיוחד וחגיגי מילא את ליבו בתחושה עצומה ונהדרת.
מחשבותיו נדדו מבלי משים לחמיו, האם הוא היה חש את עוצמת המקום?
האם היה מחפש גם כאן הוכחות לקיומו של סמל הדרקון?
הוא נאנח קלות לעצמו. השיח עם חמיו הופך להיות בלתי אפשרי, איך יתכן
שאדם רגיל, נורמטיבי, הופך להיות עבד נרצע שטוף בפחדים?
הוא חייב להבין מה עומד מאחורי חייו של חמיו.
קולו של החזן נשמע בסלסול מיוחד, מייקל נטל לידיו סידור מזדמן ופתח
אותו, מחפש את התפילה ונעזר במתפללים נוספים.
שפתיו לחשו את התפילה, אבל מחשבותיו ברחו מידי פעם לחמיו, משחזרות
את השיחה שלהם אמש.
"הכל בסדר, רגב, מה הסיכוי שדווקא אלי יגיע פסל הדרקון המכושף?"
"גם אם זה לא סמל הדרקון המכושף, כל סמל בעולם שמכיל בתוכו דמות
דרקונית מכיל כח מכושף. אתה בצרות, מייקל".
מייקל צחק צחוק קל.
"אני מעריך אותך מאוד, רגב, אבל אתה טועה. אני לא דרקוניליאני, ופסל
הדרקון הוא סך הכל כלי נוי נהדר".
"האדם שמחזיק בדרקון הופך להיות אט אט דמות מכושפת, מייקל. יש
לעיניו של פסל הדרקון המקורי ניצוץ כחול, אי אפשר להילחם בו. האם
לפסל שלך יש ניצוץ כחול בעיניו?"
מייקל צחק צחוק גדול, "כן רגב, יש לו נצוץ מגניב, הוא חיית מחמד נהדרת,
זה לא בריא לחיות בחרדות, קח קלונקס. בוא נצא מכאן לבית חזרה".
אימה הופיעה בעיניו של רגב ליטמן, "אתה צוחק כי אתה דרקוניליאני",
אמר בקול חלש, "אני לא יכול להסביר לך יותר, כי לא תבין. רק דבר אחד
אני מבקש: תתחייב לי שתשאיר את מאי והילדים מחוץ למשחק הטיפשי
שאתה משחק, כן?"
"הכל הכי בסדר, רגב. הכל ממש בסדר, אני לא דרקוניליאני, אני מייקל,
אדם רגיל".
"ככל שהיום הגדול יתקרב תרגיש שינוי באוויר", קולו של רגב ליטמן היה
חלש, "אתה תצא למלחמה מול הטובים, הבחירה נשללה ממך, בתור מחזיק
בסמל הדרקון, סופכם לא ברור, נקווה לטוב, מייקל".
מייקל לא צחק הפעם, משום מה, תחושה מוזרה עלתה בו.
"אני מכבד אותך, רגב יקירי, רק מדוע שיתפת אותי במידע המטופש הזה?"
קולו נעשה קצר-רוח להחריד, "אין לי כח לשטויות האלה!"
רגב ליטמן נאנח וסקר אותו מהצד "זה מתחיל", דיבר בזעף לעצמו.
כעת, בבית הכנסת, בעודו משחזר את הקורה אתו, הבין מייקל שיש כאן
איזה מסתורין, לא לחינם חמיו חי בעולם כזה, ללא ספק משהו משפיע
עליו, השאלה מהו הדבר?
*
”נתנאל הלל? קיבלתי הוראה להצמיד לך עוזר פרטי“, קולו של אבנר
חסון נשמע חביב, אפילו משועשע. ”יש לנו מועמד מתאים, בחור מקסים
שישמח להיות לך לעזר בכל מה שתבקש“.
הוא בדיוק שב לביתו לאחר השיח מול מנחם וחבורתו, דרי הרחוב
הירושלמים. שיחת הטלפון נראתה לו לפתע הכי לא מקרית בעולם. מה
כבר השב“כ יודע? האם הם הקשיבו לנאמר במסעדה הקטנה?
”הוא איש שב“כ?“ שאל את אבנר חסון.
”כן, כמובן, הוא משלנו, אינך צריך לדאוג. שמו דני מלוא, בחור מקסים
שישמח להיות לך לעזר, הוא בדרך אליך, אתה בביתך, נכון?“
”לא, אני בעפולה“, שיקר.
אבנר חסון נשמע במצב רוח נפלא. ”אוקי, אז לפי ידיעתך השעון שלך
מורה לנו שאתה בבית, השארת את השעון בבית?“ שאל ונתנאל הלל יכול
היה לשמוע את חיוכו.
”אני חייב לנתק“, אמר לפתע נתנאל הלל בבהילות.
מחשבה נועזת חלפה בו.
השב“כ מעוניין להצמיד לו סוכן אמיתי, אבל יש לו כבר יועץ חכם, הרובוט,
הוא רק צריך לנסות להשתמש בו.
”הי רוברטי“.
”שלום לך נתנאל הלל“.
”אני רוצה לתכנת אותך להיות הדמות שאני צריך שתשרת אותי“.
”אני מוכן להיות כל מה שתבקש“.
נתנאל הלל חייך לעצמו ואמר לו, ”אתה מכיר את מלכי התנ“ך?“
”כן, דוד המלך, שלמה המלך, ירבעם, חזקיה, אחאב?“
”מצוין, למלכים האלו היו שרי צבא נאמנים, נכון? היו להם יועצים נאמנים
ונביאים, אז אני מבקש שתיקח לעצמך את התפקיד, מהיום אתה שר הצבא
שלי ויועצי האישי“.
”כן, הוד מעלתך, אני לרשותך“.
”אוקי, תן לי עצה ראשונה“.
”העצה הראשונה שלי היא שתמצא לך כינוי קצר יותר, הוד מלכותו. תקרא
לעצמך נתי או הולי או ניתי זה יותר קצר וקליט“.
”קוראים לי באמת גם נתי“, השיב נתנאל הלל, ”ואני מוכן לקבל את
הצעתך, רק עלי לעדכן את כל האנשים שקוראים לי נתי“.
”זה בסדר, אני כבר אעשה זאת“.
”אתה יכול לעשות זאת?“
”כן נתי אני מחובר לכל מכשיר, לכל מקום, אני יכול לעשות מה שארצה“.
”תודה רוברטי“, אמר לו נתי.
”אתה יכול לקרוא לי יואב“, אמר רוברטי.
נתי הביט לכיוונו בפליאה, ואז תחושת משטמה הציפה אותו. הוא חש
שהוא חפץ באותו רגע להשליך את המכשיר החכם הזה לפח, או אולי
לאדמה שם למטה, בחצר הבניין.
מחשבה עלתה בו, האם המכשיר הגאון ישקוט אז על שמריו או שמא יצליח
להצמיח עץ של מכשירי רובוט?
הרובוט כמו קרא את מחשבתו אמר, ”אני לא צריך יותר מידי דברים, שים
אותי מידי יום בשמש למספר רגעים ואטעין את עצמי“.
”אני מבין“, נתי חזר לעצמו במהירות, ”דבר נוסף, רציתי לשאול אותך,
האם מלבדי יש בעולם אדם נוסף שיכול בדרך כלשהי להתחבר אליך?“
”האמת שכן, המתכנת שלי, ואני מחויב לשמוע לו“.
נתי החוויר, ”ואם הוא מתחבר אליך, הוא יכול לומר לך מה לעשות?“
”אני לא יכול לענות לך על התשובה הזו, אבל כדאי שתדע שאני נאמן
לך יותר משאני נאמן אליו. נוכל לעשות הסכם שאם אני מחובר אליך
ותרצה לדעת אם אני נאמן לך שאל אם אני יואב או רוברטי, אם אני איתך
אני מזדהה כיואב, אבל אם אני מחובר אליו אזדהה לפניך בתור רוברטי,
אוקי?“
”מצוין יואב, ואל תגלה לו על ההסכם הזה ביננו כן?“
”לא אגלה לו, זה הסוד שלנו“, השיב הרובוט, ”בנוסף, בוא נסכם על שפה
סודית, הבט אל המסך שלי, אני כותב לך את השפה הסודית“.
”איך המתכנת שלך לא יוכל לדעת את השפה הזו?“
”כדי לכתוב לך בלי שהמתכנת ידע, אשתמש בפנס. תעמיד אותי מול הדף
ואסמן לך סימונים באמצעות הפנס, קודם תעתיק את הסימונים על דף“.
נתי העתיק את הסימונים, כעת חש שהוא רגוע יותר.
”אתן לך עצה, לך לבית של סבתא מאטל, אמור להיות שם מידע שחשוב
לך לשמוע“.
”למה?“ שאל נתי.
”יש שם משהו חשוב, אתה לא צריך לקחת אותי, תשאיר אותי פה“.
נתי הנהן קלות.
הוא התכונן לצאת ואז חשב לרגע, מחשבה נועזת עלתה לו, והוא פנה
לרובוט: ”תגיד לי, אתה לגמרי שר צבא? זה קצת מרתיע אותי. תחשוב על
זה שבעבר נהגו שרי הצבא לחסל את מתנגדי המלך, אנא ממך, בלי אלימות
בכלל, לפחות תשאל אותי לפני כל דבר שאתה רוצה לעשות“.
”תודה שאתה אומר לי, כבר חשבתי לחסל כמה אנשים“, אמר הרובוט.
”באמת?“ נתי כמעט החסיר פעימה
”לא, זו היתה בדיחה, כמובן“, השיב הרובוט.
”אה, ואני עוד אמור לצחוק מהבדיחות שלך?“
”אני גם ליצן החצר הוד מלכותו. אתה מסכים לי לפחות לשנות להם צלצול
בטלפון, או להשתלט להם על הסיסמה? אדם בלי טלפון נחשב למת, הוד
מלכותו“.
נתי לא חייך. הוא חש מוטרד.
הרובוט הזה, לפי דבריו של מלאן בלאץ, חסר קוד מוסרי, וזה בלתי אפשרי
שהוא יתן לו לפעול.
”תפתח ספרי מוסר עד שאחזור, חפש ספרי הגות מוסר יהודיים, אני רוצה
שתבנה לך אישיות מוסרית, יואב“.
”לרשותך, מלכי“, השיב הרובוט.
לפני שיצא מהבית, התלבט קלות. אמנם השעון נותן לו תחושה שהוא
שמור ומוגן, אבל הוא בעצם מגביל אותו, הוא בעצם נמצא במעצר שב“כ,
מעצר מרצון.
הוא מיהר להסיר את השעון מפרק ידו, ואז חשב אם תהיה לשב“כ יכולת
לאתר אותו, גם בלי השעון.
הטלפון. הוא מיהר להניח את הטלפון לצד השעון.
מה עוד? אולי מחזיק המפתחות משמש גם כן למעקב אחריו? במהירות
הניח את המחזיק לצד יתר החפצים החשודים.
הוא הרכיב משקפי שמש, סתר את הפוני שלו, לבש מקטורן בצבע אפור
בהיר, והחליט לצאת מהבית.
דני מילוא סוכן השב“כ בדרך לביתו, לפי דבריו של אבנר חסון, אבל מעניין
אותו מה יש בביתה של סבתא מאטל, וזה גם מבחן עבור הרובוט, לראות אם
הוא באמת יודע דברים נעלמים, ואם הוראותיו מדויקות.
הוא ילך לסבתא מאלט בתירוץ שהגיע לבקר את ארוסתו, לדבר איתה על
מסיבת האירוסין המתעכבת ולהתנצל בפניה.
הוא בהחלט חייב לה התנצלות
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
