ראש הממשלה היה קצר רוח באופן מובהק, הוא לא טרח להסתיר את חוסר
שביעות רצונו לשבת מול נתי גרץ ולשמוע את רשימת הדרישות שלו.
"זה לא בסדר שככה עיקלתם את החשבונות של המדינה", הוא לא היסס
לתקוף את נתי, שמצידו משך בכתפיו, "אני לא לוקח את הכסף לעצמי.
הממשלה צריכה להביע אכפתיות ומעורבות חברתית, לא ניתן להמשיך
ככה", אמר.
הם ישבו במשרדו הרשמי של ראש הממשלה, הוא היה נראה מוטרד מעט,
ברקע צלצלו הטלפונים ללא הרף.
"אנחנו לפני מלחמה, גרץ, אתה יודע מה זה אומר? אפשר לצפות ממי שלא
למד ליבה להבין מהי מלחמה?" שאל בקול מזלזל.
נתי הבין אותו, ולא נעלב. מבין את ראש הממשלה, לא קל להיות נשלט על
ידי חבורת צעירים שמגדירים את עצמם כאנרכיסטים.
"אשמח לדעת יותר, כבוד ראש הממשלה, רק שאתם לא משתפים אותי
בכלום כאילו אני אוויר", אמר בנימוס.
ראש הממשלה הביט אליו ואמר:
"תקשיב לי גרץ, הפעילות החברתית שלך פלוס הקריצות כלפי השאיפה
הנפלאה לבטל את הטרור ואת הפשיעה הן בעלות משקל וחשיבות, אבל
לי יש מדינה לנהל. אתה לא יודע מה זה לנהל מדינה! בכל רגע יש עלינו
איומים מצד גורמים קיצוניים ששואפים להשליך אותנו לים. אתה מבין,
ידידי? מדובר באירועים דרמטיים. האזרח הפשוט לא יודע את החומר
שאני יודע, זו מלחמה יומיומית על הבית.
לפי אופי הפעולות שלך, עכשיו תזכה שכל העולם יכיר אותך, כותרות
העיתונים בכל העולם יספרו על הפעולות שלך, חלקם סתם ישנאו אותך,
אבל לכולם יהיה ברור מי המנהיג האמיתי! עכשיו אתה שמח?"
"לא, אני לא ממש שמח. הייתי שמח לקבל משכורת, אני גר בדירה קטנה,
ישנה. אפילו אבטחה בסיסית אין לי".
"עכשיו אתה עשיר, הרי כל כספי המדינה בידך, אתה מוזמן לרכוש ארמון",
עקץ אותו ראש הממשלה, "אני עסוק מאוד בדיווחים חשובים, נאלץ לסיים
את הפגישה".
"לא, לא מעוניין להשתמש בכסף הזה לצרכיי הפרטיים", אמר נתי, "אבא
שלי מסובך לאחרונה עם ערבויות שחתם, למרות זאת לא עולה בדעתי
להשתמש בכסף שלא שלי".
"אני ממש שמח לשמוע זאת, גרץ", אמר ראש הממשלה, "וסתם ככה, החוק
לכתיבת ספר הוא חוק קצת טיפשי, אני לא רואה איך הוא מתגשם".
נתי לא קם ממקומו, הוא נותר לשבת ואמר: "אני, כשליחו של ארגון שחרור
עולמי, מודיע: לא נחזיר את הכספים עד שהחוקים יועברו. אני דורש
חקיקה השבוע – מניעת טרור, דיור הוגן, וחוק כתיבת ספר".
*
אבירם טיגיסט וגוגו מנגס, מלוויו הקרובים, הסבירו לו: "זה הצבא שלך,
הוד מלכותו".
"הם מחכים לך כאן, כבודו, לצאת להילחם על ירושלים, לפני זה צריך
ללכת לארון הברית, להתפלל".
הילו סקר אותם במבט תמה, הוא אדם שקט וצנוע, לא איש של מלחמות,
אולי הם טועים.
"נלך להתפלל, חברים ואז אחזור לבית, לאשתי. אין לי צורך להילחם על
ירושלים", אמר בנועם.
גוגו קד קלות.
"אנחנו כבר מגיעים לארון הקדוש", אמר "אנא עטוף את פניך ברדיד הזה,
בגלל קדושת המקום".
מצלמות תיעדו אותו ברגעים הגדולים, כשהגיעו אל אקסום, אל המבנה
הסודי השמור בו נמצא, על פי המסורת, ארון הברית.
הנזיר השומר פתח בפניו את המבנה בידיים רועדות, הוא נכנס פנימה.
שקט עמוק קידם את פניו, המצלמות תיעדו אותו מרחוק, אסור היה להם
להיכנס למקום.
מלוויו הורשו להיכנס אתו.
הם עברו מספר חדרים, והגיעו לחדר פנימי בו היתה מיטה מוצעת, שולחן,
כסאות וכלי כתיבה.
"שב כאן אדוננו המלך ירום הודו, הנזיר רוצה לשוחח איתך", אמר אחר
מאנשי המקום.
סביב הפתח היתה שמירה הדוקה, כשהנזיר הזקן, השומר על המקום נכנס.
כולם יצאו.
הנזיר הושיט לו גלימת כהונה ובקש ממנו להסיר את בגדיו המלכותיים
וללבוש את הגלימה.
בגדיו המלכותיים נלקחו על ידי אדם בעל חזות מערבית שעמד בצד
והשקיף על המתרחש, פניו מכוסות במסכת בד.
הנזיר הביט אליו בעיניו ואמר לו: "נבחרת, בני, להיות המצביא שיביא
את המשיח, נשמתך מבקשת מאדוננו המשיח להתלמד ולהתקדם במעלות
רוחניות כדי להיות ראויה, הינך מתבקש להישאר כאן כמה ימים עד
שנשמתך תימצא ראויה לצאת למסע, מלוויך יישארו כאן איתך וכל
מחסורכם על אנשי המקום, הוד מעלתו".
עיניו של הנזיר הביעו עוצמה, ומבטו גרם לו להפסיק לרצות דבר מה.
הוא הרכין את ראשו ואמר: "אעשה כל מה שתאמר לי".
בחדר החיצוני של המבנה השמור, ניתנו בגדיו המלכותיים של הילו ומסכת
הרדיד לאדם בעל קומה זהה ומבנה גוף זהה לזה של הילו. הוא התעטף
בהם, ויצא החוצה בלוויית האיש בעל החזות המערבית. הוא הסביר
למלוויו הקרובים שליוו אותו עד הנה, שהוא, הילו מקונן, גוזר על עצמו
שתיקה במרבית המסע.
מלווהו, האיש המערבי שענד על פרק ידו שעון יוקרתי, ידבר במקומו.
הוא הופיע מול הציבור כמלך. איש לא הבחין בהחלפה.
אף אחד לא שיער לעצמו שהילו מקונן שנשאר במבנה.
הצבא העצום נע במיומנות מופתית אחרי האיש ומלוויו, לכיוון נקודת
מוצא שתיקח אותם לדרך חדשה, למלחמה על ניצחונה של ירושלים בדרך
להכתרת מלכות משיחית.
מצלמות תיעדו אותם בדרכם ההרואית, מעבירות בדיווחים בלתי פוסקים
בכלי התקשורת העולמיים על שאיפתו של נכדו של המלך סלאסי המיוחס,
להגיע לירושלים ולזרז את ביאת המשיח.
עיני העולם היו נשואות לעבר ההתרחשות ההיסטורית.
ברקע פעמו לבבות מאמינים רבים בקצב אחיד, הם, כולם, ציפו ליום הזה,
בו העולם יזכה להיגאל.
*
זה לא נעים לחוש בעיצומו של ספר מתח, בלי להצליח לתת שם למה
שקורה סביבה או לחשוב בבהירות.
הכל היה לא ברור. דבריו של הטרוריסט שתיאר לעוקביו ברשת החברתית
על משהו גדול שתוכנן 'בעזרת אללה', ועל מאמיניו שממתיקים סוד,
לועגים, מצחקקים, מכריזים הכרזות בשם אללה, ומביעים רצון לממש את
חזון הנביא.
אנשים קיצוניים הם אנשים מעוררי מורא. רבקה חשה שבהלה עזה מציפה
אותה.
הטלפון צלצל, אחיה יוספי היה על הקו, "מה שלומך, רבקה? שמעתי
דיבורים לא נעימים, אני מקווה שזה לא ממש נכון, למרות שמוטי לא
החליף איתי מילה במשך היום".
רבקה לא ענתה מיד, היה זה צהרי היום השני בו מוטי והילדים לא נכחו
בבית, התחושה היתה מוזרה, היא השתדלה לא לחשוב ולא להרגיש.
אבל כעת, מול שיח עם בשר ודם בדמות אחיה האהוב היא חשה שהיא
רוצה לפרוץ בבכי, אך עצרה את עצמה בכח, אם תבכה תיאלץ לספר לו גם
על הפחד הגדול שאוחז בה מאז אתמול.
הוא עלול להעביר הלאה את מה שישמע, כולם יצחקו עליה, יטענו שהיא
מדומיינת, או גרוע מכך – שהיא השתגעה חלילה.
זה יכול להגיע לארגון הזה, שמניע את הטרוריסטים.
היא צריכה כמה ימים להבין מה עליה לעשות, למי לפנות? האם היא לא
מסתכנת?
בהלה פתאומית הציפה אותה, האם יתכן שאם תספר למישהו היא תסכן
אותו?
"רבקה, אני מדבר ואת לא עונה, קרה משהו?" קולו של יוספי נשמע, הוא
דיבר בקול מתנצל, כחושש להפריע.
דמעות הציפו את עיניה מבלי שתרצה.
יוספי אחיה הצעיר. כמה אתגרים עמדו לפתחו עד שמצא שידוך, וגם אחר
כך, כשרצה ללמוד בכולל ולא מצא כולל מתאים, עד שמוטי עם קשריו
סידר לו ללמוד בכולל של אביו.
וכעת, הוא צריך להתמודד מול הסיפור שלה ושל מוטי, מה הוא כבר יודע?
"סליחה, יוספי, אני קצת מבולבלת מהשיחה הזו", אמרה בקול מתנצל,
"תודה שאתה מתעניין, אולי נדבר בפעם אחרת?"
"לא, אני ממש רוצה לשמוע ממך עכשיו, רבקה, בבקשה, מסתובבים
סיפורים שהלכתם לרבנות ופתחתם תיק, זה נכון?"
"למה לדבר על אנשים אחרים, שכל אחד יתרכז בעצמו", אמרה רבקה,
למרות שידעה שאילו זה היה הפוך היא היתה חוקרת ומבררת היטב.
"את אחותי, זה חשוב לי לדעת מה קרה, אולי אני יכול לעזור, את יודעת
כמה אני מעריך את מוטי", אמר יוספי.
"כן יוספי אני מעריכה אותך שאתה כל כך מתעניין" היא השתדלה
להיות נחמדה, "בוא נחכה כמה ימים ונראה, אשתדל לעדכן אותך בכל
דבר, להתראות", בחוסר נימוס סיימה את השיחה, והתיישבה מול המסך
בעייפות גדולה, עיניה רצו על פני השורות: "כל אישה היא בבחינת בת
מלך, ה' אוהב אותה ומצפה שתחזור אליו", נכתב שם, "במיוחד אישה
שחושדים בה ואין בה, היא הופכת ליהלום יקר שהעולם כולו מקבל ממנו
כוח", רבקה התנשמה עמוק.
איזה מילים!
היא כל כך זקוקה למילים שיגידו לה שהיא בסדר!
בתשומת לב שבה לעיין במידע שהופיע לפניה בפרופיל של הטרוריסט.
מוהמד ברגות שמו.
היא יכולה לנסות לפנות למישהו בממסד, למשטרה, לשב"כ או לעיתונות.
למי כדאי לפנות? ומי אמר שהם ידעו להבין מה מתחולל מול עיניה,
בעיקר כי היא לא מבינה?
"יום הדין מתקרב, הם לא מבינים מה מחכה להם", נכתב שם.
"קורי העכביש מתפתלים סביב הבית".
"יש מתחת האדמה כמה דרכים לגן עדן".
מה פירוש כל זה? מה הם מתכננים? האם להמשיך לעקוב, לנסות למצוא
מידע נוסף?
מה מוטל עליה לעשות כעת?
ראשה הלם בטירוף, היא ניגשה למטבח ליטול מספר קוביות שוקולד ושבה
למסך, יוצאת מהתוכן של מוהמד ברגות לכיוון פרופילים אחרים, אחד
מהם צד את תשומת ליבה: "גם במשטרה וגם בשב"כ משתפים פעולה",
נכתב שם.
ליבה הלם בפראות.
אם תחליט להסכים עם מה שכתוב היא לא רוצה להסתכן לפנות אליהם,
מה עליה לעשות?
היא רצתה לצאת מבוצבוק, ואז הופיעה מולה שורת עידוד "התנערי מעפר
קומי", מותשת קמה מהמסך, לוחשת לעצמה: התנערי מעפר, רבקה, קומי.
המילים לא עודדו אותה
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
