כשלא 'עושים' לי את הדרך לאלול/ אורה כהן

כולן מתגעגעות לאלול בסמינר.  וברור שכך.

קל להתגעגע למשהו שעושה לך את העבודה. קל להתרגל להרגשה, לרעד, לאימה, לתיאורים, להרצאות, להתחזקויות, לקבלות, לעול מלכות שמיים, והכל כל הזמן!

היתה איזו שנה שכל עשרת ימי תשובה עשו לנו מ8 עד 4 רק הרצאות. איך אפשר אחרי עשרה ימים כאלו לחטוא??? את מגיעה ליום הכיפורים ועולה ישר השמיימה!

אז כן.

מבינה את הגעגוע לכפית של כסף ומגש של זהב, לחיים הקלים והפשוטים. כמעט ואין בחירה. וחייבת לציין – גרות ביננו מורות וגננות, שעדיין שם. רק מניחה את זה פה, והן – לא יבינו את מה שאני כותבת עכשיו. לא יבינו, יכעסו, יתנגדו.

גם אני הייתי ככה פעם. 

גם אני ביכיתי על אובדן התמימות היפה שלי, על העלמת הציות לכללים. על האלול שלי, שמה שנשאר ממנו זה רק השאלה – מתי יתחילו הלימודים? מה לשים בסנדוויץ? למה הגננת לא מסכימה להביא בקבוק איך הילדה תשתה? מתי היא תסתגל לגן? האם אני אמא רעה שאני עוזבת אותה ככה והולכת?

ולמה, למען השם, לא משאירים את הילדים עם אותה גננת מגיל שנה עד כיתה א׳?

כן ככה נראה האלול שלי היום, מורות אצילות יקרות.

ונכון, אולי רע לי עם איפה שאני נמצאת, ששחרית אני לא מספיקה לעשות על מלא, שמונה עשרה בישיבה באוטובוס, ומי מדבר על מעבר. אני כלום היום לעומת איפה שהייתי. 

לא אולי, רע לי. 

הירידה הזו לחיי החומר, לעומס, להקרבה האמיתית של עצמך מול החיים, גבו ממני הרבה כוחות נפש רוחניים כלשהם שפעם היו לי. ויותר מזה – הם מרחיקים אותי ממטען סופר חשוב של משהו גדול ורוחני.

אבל היום אני יודעת משהו אחד- הרצון הזה לחזור לשם זה אגו פשוט. זה נטו רצון להקל על החיים והבחירות שלי. היום, כל מה שכן יש לי, וזה לא הרבה, עבדתי על עצמי בשיניים שיהיה. וזה היה קשה. אוהו כמה קשה. הרבה יותר מוערך מבחינתי לבוא מכלום – למשהו, גם אם הוא קטן.

ולא מוערך, ממש לא- לשמוע כל היום ולשטוף את הראש אם תרצי או לא – ואז להיות מקסימום של תוצאה מכך.

מה החוכמה.

ואם יש דבר אחד שאני זוכרת זה שהדרך היא החשובה. לא התוצאה. בסמינר לא עשיתי שום דרך. עשו לי אותה. רקדו ושרו לי אותה. הציגו לי אותה במצגות, בטוב וברע, בצעקות ובבכיות. פנו לרגש, לשכל, להכל.

אסטרטגיה שיווקית מעולה, יש לומר. 

ואני, כילדת עשרה מושפעת – לקחתי הכל בעיניים עצומות. היום, כאישה – אני לומדת לעשות את הבחירות שלי בעצמי. אני מסרקת את עצמי במסרקות ברזל רותחות לפעמים, ובוחרת בטוב קטנטן, מגוחך לעומת פעם אבל בטוח, אבל בטוח!!! שיש לו הרבה יותר משמעות.

אני, האלול הזה והבאים, בוחרת את ההתקדמות הרוחנית האישית שלי,גם מתוך שממה של הרצאות, שום דבר של הסברים, כלום של שיכנוע. האלול הזה – אני עצמי והדרך שאני עושה, בוחרים בטוב.

ואולי זה מעט, ופעם באמת היה לי פתחים של אולמות, והם היו ברורים לי, ונוחים כמו שאולם צריך להיות אבל היום החור הזה, של המחט, הדוקר הזה והכואב עד זוב דם- הוא שלי! 

ואף אחד לא ייקח לי אותו.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

חיפשתי  את ה'אלול' שלי/ ש. אייזן – גלבך לשוב מאהבה / שירה שפירא -ראם מכתב מרגש ממורה שמחפשת לבקש סליחה:"אני פותחת כאן וידוי פומבי, העיקר תסלחי לי!" אלול בא ואני רק רוצה לברוח… איך רשימת המשאלות שלך תתגשם בשנה הקרובה?/ אביטל אוחיון