"כל דודי דופק" – הדפיקות חזקות מתמיד, והפעם לא רק בלב, אלא גם באוזניים. כשהרחובות מלאים פצועים, הלומי קרב, ופצעי נפש גלויים, נראה שאפילו הדגים בים רועדים. והפחד? הוא כבר מזמן לא זר לנו.
המלך בשדה, ושדה הקרב מרגיש קרוב מדי.
שישה הרוגים בפיגוע. ארבעה חיילים. פצועים… אנחנו יודעים. מרגישים. הזמן הזה אחר.
אנחנו מחזיקים את הילדים חזק יותר, שולחים מבטים חטופים לשמיים, מריחים את אלול באוויר, אבל הפעם – הריח מעורב בשקט כואב.
מדליקים נרות, לא של שבת, אלא נרות זיכרון. כותבים סליחות בלב עוד לפני שהשופר נשמע, ולוחשים תפילות גם בשקט. כי אלול הזה לא בא לשאול רק אם חטאנו – הוא בא לבדוק אם נשארנו בני אדם.
הוא בא לבדוק אם לא שכחנו לבכות, אם אנחנו עדיין רואים אחד את השני, אם יש מקום לתקווה גם כשאדמת הקודש שוב שותה את בניה. עייפים ופצועים, אנחנו מחפשים את הפנים שלו בין העשן והכאב.
ובכל זאת – אנחנו כאן. נושמים. בוחרים. חיים.
כי גם זה אלול: להלביש את הקטנה לגן, להכין פסטה לצהריים, לענות בסבלנות למתבגר מתוח, ולצאת להליכה קטנה – רק כדי לזכור שיש בי גוף ונשמה.
אלול הוא לא רק חשבון נפש, הוא גם רגעי חסד עם עצמנו. זו התשובה שמתלבשת במעשים הקטנים: הבחירה להמשיך, לאהוב, להתאמץ ולהאמין.
וכשהמלך בשדה –הוא לא רחוק, הוא נוכח. נוכח בכל נשימה, בכל מאמץ, בכל רגע של חסד. ואני בוחרת להיות נוכחת איתו, בתוך הכאב והעשן. לא לברוח, לא להתייאש, אלא להאמין. אני כבר לא ממלאת את ליבי רק בחרדה, אני מתמלאת גם בשמחה. סוף סוף משהו רואה אותי כל כך קרוב, מעריך את המאמצים שלי, והפעם מקרוב.
אני עומדת מולו עם כל החוסן שאספתי ואומרת: "תראה אותי, ריבונו של עולם, איזו גיבורה אני. הצלחתי לרדת עם הילדים לגינה. עניתי במתינות, התגברתי על עייפות, ובחרתי בחיים."
תן לנו שנה טובה. בבקשה
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
