יש בתוכי מלא תחפושות כל השנה.
פעם אני מתוקה בכמות גבוהה
ופעם אני חריפה כמו פלפל חריף,
שרצוי לא להתקרב אליו,
או לכל הפחות עדיף.
(לא ראיתן מה כתוב על האריזה)
יש בתוכי מלא תחפושות כל השנה.
פעם אני הילדה החמודה והתמימה,
שלא עושה עסק ולא עושה מהומה.
ופעם אני האישה הבוגרת והמבינה,
זאת שמפקחת ומנהלת את הבית ביד רמה,
תמיד תחת שליטה.
יש בתוכי הרבה תחפושות כל השנה.
פעם אני עובדת מצאת החמה עד צאת הנשמה,
יוצאת מוקדם בבוקר וחוזרת בחשיכה.
ופעם אני עקרת בית במשרה מלאה,
מבשלת, מכבסת, מסדרת ומנקה,
שלא נחה עד שהרצפה לא מבריקה.
(ואל תדרכו עליה בבקשה)
יש בתוכי הרבה תחפושות כל השנה.
נכון, לא באותו הנראות, לא באותו הצבע, הצורה וההשקעה,
של חג פורים, חג השמחה,
או כמו שאני קוראת לו:
"חג המה שאת חולמת להיות שתהיי גדולה"
אז זהו, שאני כבר ילדה גדולה ואם לומר את האמת,
אני פחות מתחברת לכל התחפושות ואולי זאת גם הסיבה.
פחות מתחברת לקונספט של לשים מסכה, (לא רק בפורים, כל השנה)
אני אוהבת להיות אותנטית, אמיתית פחות שחקנית בהצגה.
כי בסך הכל, אני לא מחפשת להיות אחרת ושונה.
אני, כמו שאתן מבינות, מתחפשת כל השנה.
אולי זאת רק אני? בכל מקרה אשמח,
אם תיקחו לעצמכן רגע קטן להתחבר לתובנה
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
