תמונה: freepik
לפני שנים יצא לי לראיין אחד מתוך צמד מוזיקאים מוכשרים מאד. במהלך הריאיון הסתבר שהם שואפים לייצר שירים שיהיו כלילי השלמות מבחינה מוזיקלית, יהיו מעודנים ויצליחו לחבר את השומעים למסר רוחני אותו רצו להעביר. בקיצור, כל שיר – השלמות בהתגלמותה. לאור כך, ברבות השנים, (ועד כמה שידוע לי – גם עד עצם היום הזה!) הם לא הוציא לאור ולו אפילו אלבום אחד. הרצון להיות חפים מכל ביקורת פנימית הפך מכשול רציני.
"כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו", אומר האור פני משה – אם רוצה אתה לנשא את בני ישראל, שיעלו מעלה מעלה ביהדות, עליך ללמדם "לפקודיהם" – שיתנו דעתם תמיד על חסרונותיהם – על מה שנפקד מהם.
כאשר ביקורת נשמעת, ואין הבדל אם זו ביקורת עצמית או ביקורת שבאה מבחוץ, אנחנו חווים חוסר נוחות, בושה אשמה ועוד שלל רגשות לא נעימים. כדי להצליח להתגבר על התגובה האוטומטית הזו רצוי שנזכור ונלמד לחיות עם ביקורת ואף להעריך אותה. ידיעת החסרונות והאפשרות לחיות איתם בשלום היא כלי חשוב בעבודת ה', שאפשר להרחיב אותו גם לתחומים נוספים.
כשהזרקור מונח על החסרונות שלנו, במקום להתכווץ לחוש נעלבים מתוסכלים או מאוכזבים רצוי שנזכור שכיום האנושות השכילה לראות בביקורת כלי חשוב ביותר לפיתוח והתקדמות. כמעט על כל מוצר את מתבקשת לתת דירוג או חוות דעת. אם בעבר נעשו ניסיונות ליצר מוצר על שיעבוד בצורה הכי טובה, היום אנחנו מוציאים לשוק מוצר טוב דיו ומשפרים גרסאות תוך כדי תנועה ובהתאם לביקורות.
ביקורת היא אפשרות שלנו להמציא את עצמנו בגרסה משופרת יותר.
בברכת שבת שלום,
בתיה הרשקוביץ.
לתגובות, קביעת אימון או טיפול [email protected]
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
