הנה משפטים ששמעתי השבוע בטורונטו:
* "מאז השבעה באוקטובר אנחנו עושים קידוש בכל שבת".
* "אחרי שמחת תורה ביקרתי בפעם הראשונה בחיים בישראל, ואני בן 30. באתי להתנדב בעוטף עזה. אני מגיע שוב בקיץ, ומביא חברים".
* "אחרי 7.10 התחלתי ללמוד עברית באינטרנט, וגם לבוא בכל שבוע לשיעור תורה בבית הכנסת".
* "אני הולכת לראשונה בקמפוס עם שרשרת של מגן דוד, למרות שיש תגובות עוינות. אף פעם לא התרגשתי ככה ממשהו".
לכאורה, מה הקשר בין החלק הראשון של כל משפט לחלק השני? אם החמאס טבח ושרף ורצח וחטף בעוטף עזה – אז מישהו בטורונטו התחיל ללמוד עברית ולעשות קידוש?
התשובה היא כן. קוראים לתופעה העולמית הזו "יהודי ה-8/10". היהודים שהתעוררו ביום שאחרי. שהלב שלהם נפתח. שהבינו שהם חלק מסיפור גדול, שזה קרב על התודעה והאמונה, על הזהות.
והרוחניות שלהם משפיעה על הגשמיות: יהודי קנדה כבר תרמו יותר מ-150 מיליון דולר ליישובים בצפון ובדרום, לכיתות כוננות, לפרוייקטים של חוסן. תודה.
לשדה התעופה לקחה אותי סטודנטית צעירה שמתלבטת לראשונה בחייה על עלייה. היא לא יודעת להסביר למה, אבל פתאום היא רואה את העתיד שלה בישראל. חזרתי עם הרבה מחשבות ורעיונות, אבל בשלב הראשון – חשוב שהישראלים יכירו בכלל את התופעה הזו, וגם ירחיבו אותה. יש פה שעת כושר היסטורית, מול מיליוני יהודים בתפוצות שעלולים להיאבד, אבל יכולים גם לשוב הביתה. "ביחד ננצח" – זה גם ביחד איתם.
הכותרת הראשית בעיתונים המקומיים כשנחתתי בקנדה הייתה "טראמפ: אנחנו לא צריכים את קנדה". ובכן, בלי להיכנס לפוליטיקה בין ארה"ב לקנדה, אנחנו בהחלט צריכים את קנדה, ואת יהודי קנדה.
תודה גדולה לקהילת "שערי השמיים" בראשות הרב סם טיילור ולמשפחת ויינברגר, לארגון "המזרחי קנדה" ולרב אילן מזר, הרב סם גראוור והשליחים הישראליים הרב אביעד והודיה פיתוחי-חותם (והילדים!), וגם לרב ישראל לנדא ולרב שמעון בינשטוק מחב"ד טורונטו. בזכותכם הכרתי יותר מאלף אחים ואחיות, שחיזקו אותי. בשורות טובות.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
