דודה בלה ודוד שלמה היו שכנים שלנו, קומה תחתינו, הם היו בגילאים של באבי וזיידי שלנו, היא היתה אשה נמוכה עם שיער שעבר פינוקים וניפוחים אצל הספר, והוא, דוד שלמה, היה עגלגל, אפילו עגול.
וכך יצא, שבערב יום השואה ישבנו בשורה אצל דודה בלה, ושמענו את יומנה של אנה פרנק או איזה סרטון תיעודי אחר על השואה.
הכי הכי זכור לי מאז, הבכי הקולני של דודה בלה והעיניים הרטובות של דוד שלמה, שהיה יושב בכורסא לפנינו.
דודה בלה היתה קמה ומסתובבת חסרת מנוחה בבית, ובוכה ומקוננת בקול. בכי אמיתי, עם מילים שלא הבנתי, תלונות, וכאב שיצאו בשרשרת מילים , וביללות של חיה פצועה.
היינו ילדים,
הלב שלי היה משותק מהבכי הזה.
הייתי מסתכלת עליה ועל הסיבובים בבית, על חוסר המנוחה וכואבת איתה יחד. בלי לדעת עדיין את גודל הצרה, את עומק הכאב, את החורבן והאבדן,
אבל כשרואים מישהו בוכה ככה
זה פשוט כואב.
בלתי נסבל.
אני ילדת פוסט שואה.
שהיתה צריכה ללמוד לזרוק אוכל
כי אוכל אפפעם לא זורקים, אלא מנצלים עד הביס האחרון בכל ווריאציה אפשרית. משחזרים, משדרגים
העיקר עד הביס האחרון .
אני ילדת פוסט שואה
שכשרבנו, אנחנו, הילדים, על המנה האחרונה, לא, לא כי היינו רעבים, סתם כי התחשק, אז המשפט ששמענו היה: "פה זה לא אושוויץ, ולא רבים על אוכל"
רק כשגדלתי התוודעתי גם לסיפורי הגבורה באוכל שהיו שם
העיקר שפה לא היה אושוויץ .
אני ילדת פוסט שואה
שבגיל צעיר כבר הכירה את השיר של המשוררת זלדה, "לכל איש יש שם", כי בארוחת בוקר עם אמא ביום השואה, היתה שומעת ב-11.00 את הטקס בכנסת, עם הקראת השמות.
אני ילדת פוסט שואה
ששמעה סיפורים מזיידי שלה, מגיל צעיר, על "חִיצְלוּאוּרֶץ" (בעגה אידישאית) על העיירה והבית,
ומדי פעם, גם על "המחנה".
שגדלה בצל יצירת אומנות מופלאה שזיידי עם ידי הזהב שלו עשה, והיתה תלויה ב"הול", מעל שולחן שבת.
אתם יודעים מה היה ביצירה ההיא??
את התנורים של הקרמטוריום, והארובות, על רקע שחור עם לבנים אדומות מנצנצות, וביד עדינה ומוכשרת כתב זיידי את השמות של כל הנספים מהמשפחה. ומיד כשידעתי לקרוא, יכולתי להכיר מהזכוכית הצבעונית עם הנצנצים את השמות של כל אלה ש"הלכו שם".
אפילו ערש האומנות שלי, גם הוא היה קשור לשואה.
אני ילדת פוסט שואה
שבאבי וזיידי מהצד השני, לא דיברו מילה על "מה שהיה שם"
ורק החליטו לגדל משפה שמחה ומאושרת, ועשו את זה למופת
ורק רק רק
כשגדלנו מאד
ובאבי שלנו היתה כבר זקיינה ממש… התחילו לצאת הסיפורים, האבדות, הפחדים, הכאב….
אני ילדת פוסט שואה,
שכל פעם,שבאבי שלי חיבקה אותנו, היא הפטירה שאנחנו הנקמה.
אני ילדת נקמה.
אני ילדת פוסט שואה,
שכלכך הרבה שמעתי על "מה שהיה שם" ואיפשהו בגיל העשרה, התחלתי לקרוא בשקיקה כל ספר אפשרי או כל חומר אחר בעניין השואה. שקראתי את "שימקה" של דוד זריצקי, בכריכה האדומה, אולי אלף פעם, וכל פעם מחדש בכיתי בקטעים המרגשים.
אני ילדת פוסט שואה,
שכשנולדה לי בתי הראשונה, אילה שתחי', והייתי בחופשת לידה אצל אמא שלי, אז באבי שלי, שגרה אצל אמא שלי הצדיקה, נכנסה לחדר, יותר מפעם אחת, כדי לבדוק אם התינוקת בסיידר, כי היא חלמה חלומות ביעותים על נאצים שהורגים לנו את התינוקת.
אני ילדת פוסט שואה
שפתאום כשהפכתי לאמא וקצת
הנפש שלי הבינה פתאום באופן רחב יותר את המשמעות של אבדן, דאגה, חרדה
ופתאום לא יכולתי יותר שהשואה תהיה חלק ממני
כי התרסקתי מבפנים
והפסקתי למשך שנים ארוכות לקרוא, לדעת, לראות.
אני ילדת פוסט שואה,
שמתישהו בשנים שעברו, הסכימה סופסוף לקחת את הבן שלה, את התינוקי שלי, כשהיה בן 18.5, ליד ושם, (על פי בקשתו) כדי לראות ולזכור.
ומשך כל הביקור הייתי ממש עצבנית (לא עליו, בבפנים שלי) כי לא לא לא הצלחתי להכיל את מה שראיתי והבנתי.
כי עמדתי שם וכעסתי כלכך, ואני לא רגילה לכעוס.
כי הסתכלתי על הפנים של הנאצים בתמונות
וראיתי חיות בדמות אדם
וזה כלכך הפחידותי.
הייתי לחוצה, ונרדפת ונידפת,
מעצמי,
פשוט כי רציתי לברוח משם!!!!!!
אני ילדת פוסט שואה
שלא רוצה לזכור
אבל לא יכולה לשכוח.
אני ילדת פוסט שואה.
השואה זורמת בי
רב דורית,
כואבת,
סמיכה
וחונקת.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
א. כתבת ממש יפה!!
ב. כל כך מזדהה עם התחושה כאמא והרצון לברוח ולא להתעמק בזוועות. גם אני שומעת סיפורים וישר חושבת איך הייתי מתפקדת כאמא במצב הזה ומרגישה שזה גונב לי חלקים של שפיות