יש ספרים שקוראים אותם, ויש ספרים שקוראים אותנו. שנייה לפני האור הוא ספר כזה – חכם, מצחיק, עמוק ובעיקר כן.
לכאורה, אנחנו נעים על ציר ה־X שבין ירושלים לרמת בית שמש, ומנסים לעקוב אחר ציר ה־Y, המודד את רמות הדרמה המשפחתית – גרף מרובה משתנים, המכתיב את הפונקציה המורכבת, המכונה "משפחת סילבר רבתי".
אבל זו רק מראית עין. או כמו שאומר דודי סילבר, בהשראת הפילוסוף האהוב עליו רנה דקארט: "יש להטיל ספק בכל מה שניתן להטיל בו ספק".
העולם האמיתי של הסיפור אמנם מצוי בקשרים – בין הדמויות לבין עצמן, אך עוד יותר – בקשר האישי של כל אחת מהן עם בוראה.
משפחת סילבר – על כל שלוחותיה – היא לב לבו של הסיפור. אם זו הסבתא לאה, ראש השבט, ובכובעה השני כיו"ר מועדון היאכנע; אם זו נחמי, הבת הבכורה, שמנהלת בית עמוס ומאתגר לצד קשר נושן וכואב עם עצמה של פעם כאברכית צעירה; אם זה גדליה, המבקר הרוחני עם עקרונות נוקשים ורגש חבוי, ואשתו (נוות ביתו או נוו"ב, במטותא) שפרה המסורה; דודי, האח שזולג החוצה אך נותר לגמרי בן בית במריבות – ויחד איתו יפהל’ה, אשתו, שמחזיקה בעדינות ובכאב את המרווח שביניהם לבין כולם; חיה, שעדיין עומדת על הסף של עולם השידוכים; ומירי אחת קטנה – הנכדה המתוקה והמבריקה, שמנהלת מעקב צמוד אחרי הסובבים אותה בעיניים חדות, באוזן מתוגברת במכשיר שמיעה, ובחוכמה שלפעמים חורגת מגילה (ולפעמים לא).
מירי היא גם הדמות היחידה שמספרת בגוף ראשון, והקול שלה – תמים, חריף ומצחיק – מצליח לחשוף אמיתות כואבות על המבוגרים סביבה, לפעמים בלי שתבין בעצמה עד הסוף מה בדיוק נאמר שם.
הכתיבה של הוספרת כאן היא תענוג. מדויקת, שוטפת, עשירה, ומצליחה להחזיק עניין לכל אורך הספר – גם כשאנחנו כבר יודעות לאן הכול הולך.
הבחירה לחלק את הספר לפרקים, שכל אחד מהם נקרא על שם מושג מתחום המדע או הפילוסופיה – ביולוגיה, פיזיקה, אסטרונומיה, כימיה, פסיכולוגיה ועוד – נשמעת אולי יומרנית, אבל מתגלה כמהלך מבריק.
לא רק שזה מוסיף עומק וקריצה, אלא שגם הקשר בין שם הפרק לתודעה של הדמות שמככבת בו יוצר רגעים מפתיעים של חיבור רגשי ורעיוני.
העלילה נפרשת כשילוב של דרמה משפחתית סבוכה עם מבט פסיכולוגי־חברתי נוקב.
בתוך המרקם הזה מתקיימות דמויות שאוהבות, רבות, מתפייסות, מתפרקות ומתבגרות זו לצד זו – ובתווך נשזרות שאלות כואבות על זוגיות, שידוכים, גבולות של אמונה ושל איזון בין נתינה למחיקה עצמית.
הסופרת מצליחה להכניס את כל זה לתוך סיפור חי, מדויק ומלא הומור, שלא נרתע מלעמת את הדמויות עם מערכות נורמה השקפתיות – אבל גם לא חוטא בהעמדה שטוחה או בביקורת רדודה.
חיה, הצעירה במשפחה, עומדת רגע לפני שידוך עם עילוי מבטיח, ומתמודדת עם קונפליקטים פנימיים בין שאיפות אישיות, חששות כלכליים וערכים רוחניים.
בתוך מרחב צר של ציפיות וחלומות, הדמות שלה משרטטת בעדינות את הקושי של נערות רבות לנווט בין הרצון לטוב – לבין המשקל של ה"מה נכון".
הסופרת, למרבה הצער והפספוס, בוחרת שלא להאריך יתר על המידה בהתלבטויותיה, אך מרמזת דרכה על שאלות רחבות יותר שמעסיקות בחורות רבות בגיל הזה, ומעניקה להן שם וצורה. זו סוגיה בוערת שעצם העיסוק בה הוא כשלעצמו הישג חשוב. אבל הפוטנציאל הזה מתמסמס בקול ענות חלושה.
גדליה, האח הבכור, הוא דמות שמעוררת סקרנות מהשורה הראשונה.
כמבקר רוחני בעיתון חרדי, הוא חי את הסתירה שבין מילים כתובות לבין חיים מורכבים – ובעצם, כמו רבים מהאוחזים בעט או המבקרים אותו, נלחם עם עצמו לא פחות משהוא מסנן ומנפה סולת מן הפסולת עבור הקוראים.
דמויות מסוגו לרוב זוכות במרחבי הספרות החרדית להתעלמות מתוך שמירת מרחק זהירה, או לחלופין – לטיפול סטריאוטיפי שלא חודר לעומק הסוגיה הסבוכה ששמה "ביקורת רוחנית".
בשנייה לפני האור, נוצקת בדמותו של המבקר חמור הסבר והדקדקן נפש: גדליה מקבל מידיה של הסופרת תודעה מלאה, אנושית, ולעיתים כואבת ממש.
דרך עיניו מתבוננת גם הכתיבה על עצמה, ושואלת מהי אחריותו של הכותב – כלפי קוראיו, כלפי משפחתו, כלפי עצמו וכלפי מוסד ביקורת העיתונות הרוחנית.
תענוג של שבירת קיר רביעי וקריצה רבת משמעות לעולם העיתונות, המספק במה וביקורת רוחנית לספרות החרדית הנשית בת זמננו.
דודי סילבר, האח שחרג לו מהמסלול החרדי המקובל, ויפהל’ה, אשתו שצועדת לצידו בקצב משלה – הם מהדמויות החיות והכואבות ביותר בסיפור.
הקשר בינם לבין שבט סילבר ובינם לבין עצמם הוא כמו ליהטוט על חבל דק תוך התעלמות מוחלטת מחוקי הפיזיקה – מתוח, מתריס לעיתים, אך גם כזה שיש בו רגישות, נאמנות ונכונות לחפש מכנה משותף גם בתוך מציאות של חלוקה בלתי אפשרית — כמעט כמו לנסות לחלק את האפס בין שניים — ועדיין להאמין שאפשר להישען זה על זה, וביחד על המשפחה.
המריבות של דודי עם אמו, לאה, מצחיקות עד דמעות, אבל גם מהדהדות כאב משפחתי עמוק – כזה שמוכר כמעט בכל בית: קונפליקט בין רצון לרצות לבין תחושת חנק, בין מרד לבין געגוע.
יפהל’ה, מצידה, מהדהדת את המקום שבין העולם ממנו באו היא ודודי – לבין העולם שבו הם בוחרים לחיות ולגדל את בתם.
דמותה משקפת בחדות את הקושי של צעירים שלא הלכו בתלם להישאר קרובים למקור, אך גם לשמור על הייחודיות של ביתם.
הטיפול לו זוכה יפהל’ה מידיה של הסופרת שובר אף הוא מבנה ספרותי שחוק – סוף סגור.
לאורך הספר יפהל’ה עוד מתלבטת איפה היא מול ההשקפה שעליה חונכה, וכך היא גם מותירה את הקורא לתהות במה תבחר.
זו בחירה ספרותית מעוררת מחשבה, שלא רק שאינה גורמת לקורא לחשוד שהסופרת פשוט התקשתה לחשוב על מוצא עלילתי – אלא מחדדת את הקונפליקט של יפהל’ה ודודי.
נחמי, הבת הבכורה, היא דמות שמייצגת באומץ את השבר השקט שיכול להיווצר גם בתוך בית של תורה הבנוי לתלפיות, כשהמחויבות עולה על גדותיה.
בשקט ובפשטות, דרך חזרה איטית לזיכרונות מהשנים הראשונות של נישואיה, מתגלה פער עמוק בין החלום על בית של תורה לבין ההגשמה שלו; בין בחירה להבנה בשלה של משמעות הבחירה; בין האידיאל שגדלה עליו לבין המציאות שנשאה על כתפיה.
נחמי של ההווה פוגשת שוב ושוב את עצמה מול הבעל התלמיד חכם, לו היא סיפקה, לכאורה, מצע נוח לגדול בתורה – אבל מבלי משים כרתה לעצמה בור טובעני של מחויבות, אחריות בלעדית, לילות חסרי שינה, תינוקות חולים והמון בדידות.
בדידות מזהרת אמנם, של מי שמתפקדת כסמל ודוגמה לפאר הנשיות המשפחתית – אבל עדיין בדידות מכלה וצורבת.
שוע, בעלה התלמיד חכם של נחמי, הוא דמות שמעוצבת ברגישות רבה על הקו הדק שבין חוסר מודעות לבין תום לב.
דרכו, הסופרת מביאה את דמות האברך בן העלייה שתורה וחסידות בראש מעייניו. אך דווקא משום כך, הקושי שהוא מגלם כבן זוג בולט פי כמה.
הפער בין העדינות האישית שלו לבין חוסר היכולת להבחין במצוקה של אשתו נוכח לכל אורך הסיפור – מעורר מחשבה עמוקה על מה שמוסתר מתחת לפני השטח: לא רק בין גבר לאישה, אלא בין אדם, טוב ככל שיהיה, לבין עולמם של הקרובים לו ביותר; בין אישה מסורה לתפקיד ולבעל, לבין היכולת שלה לחשוף מולם בזמן אמת את מה שהיא מקריבה עבורם.
שנייה לפני האור הוא ספר נדיר באיזונו בין רגש לעומק, בין הומור לכאב.
הוא לא מוותר על מורכבות, לא מבקש לייפות את הקונפליקטים, ולא מתבייש לשאול שאלות אמוניות והשקפתיות מתוך חיים שלמים – לא מבחוץ, אלא מבפנים.
הקריאה בו משעשעת, מעוררת מחשבה, מצחיקה, מרגיזה ומדמיעה לסירוגין.
בדרכה שלה, הסופרת מביאה סוגיות מתוך הקונצנזוס החרדי שקשה לקרוא להן בשמן ומטפלת בהן בנחישות, ולצד זאת מאירה פינות שלא רצינו להביט בהן לפני שקרן האור נשברה עליהן – ומספקת לנו תובנות שנצרבות בדי־אן־איי הרבה אחרי שסוגרים את הספר.
זהו ספר שלא רוצים לסיים – גם אם את באמצע תור ארוך בדואר, ודווקא שם קלטת מה הקשר בין מבנה האטום לבין משבר האמונה של דודי סילבר.
זה מסוג הספרים שלא באמת מסיימים לקרוא – פשוט מתענגים על מילון המונחים המדעיים בסופו, ואז מתחילים אותו מחדש.
זה מה שאני עשיתי.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
