לפעמים את פותחת ספר ואחרי עשרה עמודים בלבד מתחילה להריח אש. לפעמים את עומדת נפעמת מול הטכניקה הספרותית. ולפעמים השילוב בין השניים יוצר משהו חדש – פירוטכניקה.
"הקיר הרביעי" של דבורי רנד עושה בדיוק את זה. הוא יוצר תרכובת רגשית מורכבת של חומרי בעירה כמו יחסי הורים ילדים, העברה בין-דורית, אשמה בת שנים ואימהות רעילה; פתיל ההשהיה נרקם באומנות ודיוק רגשי מעוררי התפעלות, עד לפיצוץ המבוקר והמרהיב שמאיר לא רק את השמים אלא נוקב חדרי לב. אבל כל כמה שההתלקחות הזו מרגישה אורגנית וכל כך נכונה, ככה מהר הרגשת הסיפוק והקתרזיס מתנדפת בשובלי העשן. בשביל מה צריך מבנים כל כך מורכבים ומתוחכמים כשיש לך ביד חומר נפץ עם מינונים מדויקים ברמת המיליגרם, וכתיבה יפה שלכל נקודה ופסיק בה יש משמעות או שתיים או שלוש ?
בשביל מה לנו מבנה צורני מתוחכם ומורכב שמתיימר להחכים את הקוראת ולהכניס אותה יותר טוב לנעליהן של הדמויות – אבל בפועל רק גורם לה לחשוב "מה פספסתי כאן?" כל פרק מחדש ?
תכירו את בקה, אשתו של אבי
"הקיר הרביעי" עוקב אחר בקה (רבקה, לגרסתה של סבתא בילבי), אמא צעירה ל-3.5 מופרעים, אשתו של אבי אחד מסור, הקולגה והחברה הכי טובה של יסכה וגם הזאתי שמכינה קפה ומביאה דואר בסטייג' – עסק לעיצוב תפאורות ובמות.
בקה גדלה ומגדלת לה משפחה ששדה מוקשים הוא תיאור עדין שלה. כולם דואגים, כולם מסורים, כולם מתקשרים בוועידה בשתיים בלילה כי שינה רציפה זה לחלשים. קותי, עזרי, אמונה, אבא וסבתא בילבי – ידם בכל ויד איש באחיו וכולם עושים יד אחת אחת להעסיק את בקה 24 שעות ביממה וגם לסתום לה את הפה. זה מאשים, זה מסתיר, זו מתפרעת ומבריזה מהסמינר ואבא שלה… מתחתן. עם החברה הכי טובה של בקה והאישה הכי מושלמת בעולם – יסכה.
במקביל נפרש לנו סיפורה של יסכה כשעוד היתה צעירה, כיצד גדלה אצל סביה וסבתה המסורים וכיצד נישאה לגרשי ומדוע גם התגרשה ממנו.
בקה מועדת בין קרשי הבמה המטים לנפול ומנסה להיות אובייקטיבית בין אחיה החשדנים לבין חברת הנפש שלה, בין אלי בנה של יסכה, לבין אמונה בת הזקונים המתבגרת המרדנית, בין נורית הבוסית הקפריזית שלה לבין אבא. ובמקביל גם מנסה להיות היא, הכי סובייקטיבית שיש וללכת עם הלב שלה עבור אבי ושלושת ילדיה אבל שוב ושוב מסתנוורת מפנסי התאורה. וממש מאחור בחלק החשוך של הבמה, מאחורי הוילונות השחורים שמחביאים את התפאורה ניצבת לה אמא. הנוכחת-נפקדת, שתמיד נעדרת אבל גם תמיד נמצאת שם.
זה ספר שבו כולם מדברים, כל היום, כל הלילה, כל הזמן. כולם מדברים בשפה של כוח, או בעברינגליש אם שואלים את בת הזקונים המלבבת אמונה, אבל בקה מנסה לדבר בשפה של אהבה. היא מדברת ומדברת, כולם אומרים לה כמה שהיא מקשקשת והיא מהלכת לה בין הבית של אבא לסטייג', בין הבית של סבתא בילבי לזכרונות מאמא שאיננה, כשהידיים שלה מכסות על פיה. כי כמה, כמה אפשר לקשקש ?
באומץ ניכר וברגישות אינסופית הסופרת עושה עבודה של חבלן צבאי מיומן. מאתרת מוקשים מוסווים היטב, מחטטת בקרביים ובנפש צורבים ומפרקת בזהירות. לפעמים גם מפוצצת בקול רעש מהדהד, בלי לוותר לעצמה או לקוראותיה. היא נוגעת בכל כך הרבה מבלי לפגום בעומק – מהעברה בין-דורית, חוסר גבולות במשפחה, אימהות רעילה, גירושין בצל התמכרות ומעל הכל – משפחות ללא אהבה.
כי מאחורי התפאורות המרהיבות שיוצרת יסכה, לבין השורות הקצרות שאבא של בקה מנדב לה, בין גלגולי העיניים של אמונה לבין האנחות המיואשות של אבי – מסופר סיפור אחד – מה קורה בתוך החלל הנורא שנפער בהיעדר אהבה.
האומץ הזה ניכר בעיקר בדמויות עצמן. ביסכה המחביאה שבר מאחורי שלימות. באבא של בקה המתחזק חזות קשוחה ומתפקדת עם אין אונים. באבי הנקרע בין פנטזיית הצלה לבין כבוד אמיתי לאשתו. בבקה ששוב ושוב פוגשת את אמה הנעדרת בכל מקום אליו היא פונה, מענישה את עצמה וחוזר חלילה בספירלה אינסופית.
אבל האומץ הזה פורץ דרך בעיקר באמונה. אמונה בת השש עשרה שמביאה בקסם מחוצף, בסלנג אמריקאי טינייג'רי מעצבן, בסרקזם עוקצני ובפרצי מרדנות שלא שיערום אבותיה את התוצר של הורות שהיא בדיעבד שבדיעבד – נושא שכמעט ואינו מדובר בספרות החרדית, בה שמור מקום רק לאימהות, ולאבות, שרוצים בילדים שלהם בכל ליבם. היא, כעומדת במרכז מאבק איתנים של אהבה וחוסר אונים בין בקה לאביה, מגלמת בצורה הכי מדויקת שאפשר את ההבדל בין ההורות אותה כינה דונלד ויניקוט כ-handling לבין הורות של holding. 1 ונסו רק לנחש מי עושה את מה.
אמונה היא דמות שמטילה את הקורא בין תהומות של רחמים על ילדה שננטשה ע"י אמה לבין זעזוע וסלידה מההתנהגות המניפולטיבית והמרתיעה שלה. היא ילדה שלא שייכת לספרות החרדית – מפחידה, חכמה יותר מכל המבוגרים שמסביבה, השולפת הכי מהירה שיורה לכל עבר, ובצרורות. ילדה שלא רואה בעיניים, בעיקר את מי שלא רואה אותה. היא נפש זקנה בגוף צעיר, עם שיער ארוך שעושה למחנכת בסמינר התקף לב וזוג עיניים שרואות הכל, כל הזמן, אבל גם ראו יותר מידי.
אז מהו הקיר? הבמה, המבנה, התפאורה ואלומות האור המדויקות. וגם מפתח המושגים בסוף הספר.
כל פרקי הספר מקבלים את שמם ממושגים מקצועיים מעולם הבמה והמחזאות. כדי להחכים את הקוראת שאינה מתמצאת במכמני הבימוי, ולתפארת הקריאה יש מפתח מושגים בסוף הספר המסביר בבהירות נעימה מהי המשמעות של כל אחד מהמושגים. שמות הפרקים מתיימרים לכאורה לאפיין תהליך שהדמויות עוברות בכל פרק, ולזקק עבור הקוראת את תנועה הרגשית המתנהלת במהלכו. בפועל זה יוצר חוויה טרחנית של דפדוף הלוך ושוב למפתח המושגים בסוף הסיפור, רפרוף חוזר על הפרק שהרגע הסתיים כדי להבין מה הקשר בין המצולמים לכתבה ואז בלבול. עד הפרק הבא. אישית, הצלחתי לפצח את התעלומה בפרקים בודדים בלבד.
סיפורה של בקה מסופר בגוף ראשון שמחבר את הקוראת אליה באופן מיידי וללא צורך לשבור את הקיר הרביעי.2 בעוד סיפורה של יסכה מסופר במבנה של תסריט למחזה (כולל הוראות בימוי טכניות, כן כן).
אז נכון שבקה היא הדמות שהכי לא צריכה לשבור את הקיר הרביעי כדי שהקוראת תראה אותה בחולשתה ובכנות האמיצה שלה, כי היא כל כולה מהות של שבירת מחסומים וקריעת מסכות ותפאורה של העמדות פנים. ונכון שיסכה שוברת את הקיר הרביעי, בהצגת היחיד שלה על חייה מהעבר ומנסה, ללא הצלחה מרובה, לחבר את הקורא לקונפליקט הרגשי שלה. ואכן שקוף וברור, בעיקר לקוראותיה הנאמנות של הסופרת שיודעות כי להכל יש משמעות אצלה, שהמבנה המבוים הזה בא להעביר מסר בפני עצמו.
אבל כל זה טרחני ומעייף שלא נשאר כוח לחשוב, וכל הצורניות הזו כל כך סימבולית עד שהקהל שוקל לברוח מאולם למרות ששילם על הכרטיסים טבין ותקילין.
כשמורידים את המסך ומקפלים ציוד, נשארים עם סיפור שמנער אותנו היטב. סיפור חשוב ומדהים שטופל בעין טובה, דיוק מופלא ולב רגיש. למי שתשרוד את המבנה המסנוור מצפה חווית קריאה שכמו שהיא כואבת והופכת את הבטן, ככה היא מוארת ומאירה.
אז מומלץ לפתוח את הלב, לנשום עמוק ולא להיבהל אם לא מבינים את הוראות התאורה. פשוט מדלגים לשורות של השחקנים. כן, גם של רוחמה וקוביות הסוכר.
הערות שוליים:
¹ דונלד ויניקוט, רופא ילדים ופסיכואנליטיקאי בריטי, הבחין בין שני סוגי הורות: handling-ת פעול ותחזוק פיזי־טכני של הילד, לעומת holding – החזקה רגשית עמוקה שמספקת סביבה בטוחה לנפש המתפתחת של הילד.
² "הקיר הרביעי" הוא מונח מעולם התיאטרון, המתאר את המחיצה הדמיונית שבין הבמה לבין הקהל. "שבירת הקיר הרביעי" מתרחשת כאשר הדמות פונה אל הצופים ישירות – פעולה המטשטשת את הגבול בין סיפור למציאות, אבל גם פורצת את ההגנות של הדמות.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
