יום אשר ברחת הוא שם פשוט לספר פשוט. פשוט במסר שלו. פשוט בעדינות שלו.
ללבבות שפועמים בין דפיו – לא פשוט בכלל. לכל אחד ואחת מהם הכאב שלו. אבל למי שמתמסרת לספר הזה, פשוט להבין למה דווקא הפשטות שבו מנצחת כל תחביר מורכב, כל עלילה סוערת או תֵמה מבריקה.
הספר מגולל את סיפורה של טובה ברכה, שבנה שמואל עוזב את הישיבה ומתרחק יותר ויותר. במר ייאושם, טובה ברכה ובעלה מיילך מנסים להשיב את שמואל – בדוּרון, בתפילה ובמלחמה. שניהם עוברים, יחד וכל אחד לחוד, דרך חתחתים שמלמדת אותם על עומק שברו של שמואל, על כמה – על אף מסירותם – לא הכירו אותו, אבל גם לא מעט על עצמם.
מיילך בורח דרך שתיקה ועשייה. טובה ברכה בורחת מהקשר עם אמה, וממה שהוא אומר על הקשר שלה עם בנה. היא נופלת אל תוך השבר – ולבסוף מוצאת את דרכה אל התפילה.
לצידם מתוארים בספר בורחים נוספים. לכל אחד כאב משלו. לכל אחת מסלול בריחה משלה. ולכולם – אין יעד ברור, מעבר לשאיפה פשוטה אחת: לא לכאוב יותר.
מרים מתרחקת מן המעורבות המתמדת והבלתי פוסקת של הסמינר.
יפה מתכחשת לחוסר השייכות שהיא חשה בכור מחצבתה, ונודדת ממנו אל החורים הכי נידחים בכדור הארץ.
ברוריה נרתעת מכאב הזיכרונות – מבעלה, מבנה, מהתאונה.
אביב בורח מן החילוניות אל חיק החסידות, בעוד אמו, סמדר, בורחת מהאמת על הבחירות של בנה שאינו מפסיק לאכזב אותה.
יום אשר ברחת הוא ספר על מי שבורח.
בורח מהמסגרות החונקות. בורח מציפיות ההורים. בורח מהקב"ה.
בורח מעצמו.
ממש כמו ר’ שמעון בר יוחאי – הבורח ממבקשי נפשו, אך חוזר לעולם עם הזוהר – גם הבורחים הללו מגלים, אט־אט, שהבריחה אינה הסיפור היחיד.
הספר הזה אינו עוסק רק בבורחים, אלא גם במי שנשאר מאחור.
במי שמפסיד את ילדיו בשתי ידיו.
במי שרוצה כל כך לתקן – וכבר אינו יכול.
העלילה נפרשת לאורך קווים רבים, רבים מדי. אמנם כל אחת מעלילות המשנה מחדדת היבט נוסף בהתמודדויות של טובה ברכה, מיילך ושמואל; והמסלולים המקבילים – של נפשות שאולי לעולם לא תיפגשנה – כולם נכרכים בתֵמה משותפת אחת: הבריחה. ולה פנים רבות – הכמיהה לחופש, תחושת זרות, חוסר אונים מול חוסר הבנה, הפחד מהחמצה, האיום שבאובדן, והכאב הצורב כשנדמה שכבר מאוחר מדי.
אביב הוא תמונת מראה של שמואל, כי מסלול הבריחה ותנועת הנפש שלהם הפוכים זה מזה. העובדה שהוא בורח מהוריו החילונים היישר אל הישיבה שבה מלמד מיילך, רק מחדדת את מהות הבחירה של שמואל.
אביב רואה במיילך מורה דרך, ובטובה ברכה, המארחת אותו בשבת – דוגמה לאמא יהודייה.
בעוד שמואל לא מפסיק לתהות "מה העבודה הזאת לכם", נוטש את כל זה מאחור ובוחר לו אלוהים אחרים.
אביב הוא דמות משנית – הקריאה אינה צוללת עד תום לעומק מניעיה – אך הוא חיוני להבנת המרקם המשפחתי שממנו צמח, ולבסוף ברח, שמואל.
מן הצד השני, ריבוי הדמויות והעלילות המקבילות לעיתים מעמיס על חוויית הקריאה, ומפזר את האמפתיה של הקוראת בין דמויות שוליות. גם אם תרומתן העלילתית קיימת, ייתכן שהייתה יכולה לבוא לידי ביטוי דרך הדמויות הראשיות, בתהליכים מורכבים וממוקדים יותר.
והיכן נאספים כל הקצוות הללו, במסע הבריחה האינסופי שלהם?
במירון.
אצל ר’ שמעון, שראוי לסמוך עליו בשעת הדחק.
הסופרת מצליחה להעביר בדייקנות עדינה את החוויה האנושית כל כך של הערב הקפוא, שבו מגיעים לציון חדורי מטרה, בטוחים שאנחנו יודעים על מה אנחנו צריכים להתפלל – רק כדי לגלות ששום תפילה אינה יוצאת.
שהמילים אזלו.
שמה שאנחנו צריכים אולי איננו דבר – אלא מישהו.
מישהו שיתקן את הלב השבור שלנו.
ודווקא שם, כשנחשף עומק התהום שמוליכה אליו דרכה של טובה ברכה – שם היא מגלה גם את האור.
היא מגלה את מה שמגלה מי שקוראת את הספר הזה לאט:
שאין דבר שלם מלב שבור.
וגם כאשר אין סוף טוב, ולא מתרחש נס – בחירה נרטיבית מרעננת כשלעצמה – ושמואל לא מוצא את דרכו חזרה אל הישיבה, עדיין מתברר: הדרך הייתה שווה הכול.
לוקח זמן להבין מה מיוחד בספר הזה.
הוא ספר ביכורים, וזה ניכר בו. הוא בוסרי, לעיתים לא מעובד דיו. לא הייתה מזיקה לו עוד עריכת תוכן, שיוף נרטיבי, ואולי גם איפוק מסוים: הסיפור מכיל ערב־רב של סוגיות מורכבות – גירושין, שכול, אלמנות, גזענות, נישואין שניים – שכל אחת מהן לבדה יכולה להחזיק ספר שלם.
כאן, כשהן מופיעות יחד, הן יוצרות בלבול מסוים – ומסיטות לרגע את המבט מן העיקר.
ובכל זאת – זה ספר עשוי ברגישות, בכנות, בעדינות. ובעיקר – בהמון אמת.
הוא ספר ששר שיר. לא שיר עם הפקה מלוטשת, שורות מתוחכמות וביצוע מרהיב.
אלא שיר מהוסס, על רקע פסנתר שקט, עם הרבה מילים פשוטות מהלב, והרבה שאיפה ונשיפה שלא נערכו החוצה.
שיר שבו שומעים את האדם – ולא רק את המילים.
שיר שבו שומעים את הלב – לא רק את הצלילים.
ומה שבטוח, הוא עושה חשק לברוח לרבי שמעון.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
