לכן הים מלוח הוא ספר מעורר מחשבה. מאוד.
כמו גרגר חול החודר אל תוך צדפה ומניע בה תהליך ארוך, כך גם הספר הזה: הוא נקרא בנשימה אחת, נסגר בחיוך תמה — ואז מתבשל לאיטו בלב ובמחשבה עוד זמן רב. מדי פעם חוזרים אליו בזיכרון, מעיינים בו שוב, עד שמגיע הסוף — והתובנה. וכל תובנה — פנינה.
הספר עוקב אחר נועה ונתי. זו"צ חרדי רגיל. הם הכי רגילים וסתמיים שאפשר, והיומיום שלהם סתמי ורגיל עד הירדמות. לכאורה, כל מה שהם מצפים לו — בדיוק כמו הקורא — הוא איזה ניעור חזק שיעיף אותם ואת העלילה לאנשהו. וכאן אנחנו מגיעים למה שהופך אותו לכל כך מיוחד בעיניי.
בספר הזה יש עומק פסיכולוגי לא רגיל, אבל כזה שלא מתאמץ שימצאו אותו. מי שמוצא — מוצא. מי שלא — לא נורא.
עבור מי שיקרא את פני השטח — זה עוד ספר פנטזיה שבא להעביר מסר על מסע אישי של בחירה, זוגיות והתפתחות אישית.
וזה עובד גם ברמה הזו. זה ספר טוב גם ככה, בלי ניתוח העומק. וזה אומר משהו.
אבל מי שיקרא בין השורות יותר מפעם אחת, ימצא כאן משהו אחר לגמרי — מסע אל תוככי הנפש ובחזרה. וזה כבר הרבה יותר מרתק ומתגמל.
נועה אמנם הולכת אל היקום המקביל ההוא על חוף הים, אבל היא בעצם הולכת אל תוך כל מה שהופך אותה להיות "נועה" ובמקביל גם אל תוך נפשו של נתי. אותו נתי יקר וטוב שאוכל איתה ארוחת ערב ושומע את כל התלונות שלה על העבודה — אבל כזה שהיא, ואפילו לא הוא עצמו, מכירים באמת.
איך כל זה קורה?
זה מתחיל במוקד טלפוני — העבודה הכי משמימה שאפשר לחשוב עליה. בחירה מאוד מושכלת של הסופרת.
ומשם מגיע ליקום מקביל עם חוף ים יפהפה וטורד שלווה, אנשים דהויים וטורדי שלווה, שקט מוזר וטורד שלווה. אה, וילדה אחת קטנה שהיא הבת של השכנים גם בעולם האמיתי, ילדה בת 10 בשם שלי. וכן, גם היא טורדת שלווה.
ולמה כל זה כל כך מטריד? כי זה התגשמות ספרותית של המצב האבסורדי שבו אישה עייפה מנתקת שיחה עם עוד לקוח מתיש ותובעני, מפנטזת על לברוח מהעבודה אל חוף ים, ואז — בטוויסט מסחרר, כפשוטו — עוברת בדיוק לשם.
אותו מצב שפרויד מקשר למושג אותו טבע תחת השם "האַל־בֵּיתִי"¹, המתאר מצב שבו משהו מוכר ויומיומי פתאום מקבל ממד זר, מוזר, מאיים או מפתיע — כאילו המציאות זזה הצידה ונוצר סדק. פרויד מתאר את זה כמשהו שהיה אמור להישאר חבוי ויצא לאור, כמו המצב שבו פנטזיה מנחמת הופכת פתאום למציאות.
הגשמת פנטזיה שכזו לא רק שלא תגרום לתחושות של אושר או הגשמה. ההיפך הגמור – מצב כזה יעורר חרדה סביב מה שפרויד כינה כחרדה מ־"כֹּל־יְכוֹלוּת של המחשבות"², לפיה אם מחשבה או פנטזיה מתממשים — יש תחושת אשמה ובעתה, כאילו המחשבה עצמה יצרה את המעשה. ועם זה נועה מתמודדת לאורך כל הספר.
לאורך הספר נועה מוצאת את עצמה עוברת לסירוגין וללא שליטה בין העולם האמיתי, שבו היא מנהלת את חייה השגרתיים עד שיממון, לבין היקום המקביל, שבו היא חיה ביקום כאוטי תחת שלטון דיקטטורי ואנשים שסובלים ממגיפה מוזרה שלא מדברים עליה ולא אומרים את שמה, ומותירים אותה בעמימות מאוד מכוונת — מגיפה מסתורית שנשמעת כמו דיכאון קליני עמוק וחסר סיכויי החלמה.
חייה של נועה ביקום המקביל הם כתמונת מראה של החיים שלה בעולם האמיתי. פה היא אף אחת, שם היא מישהי עם ייעוד ותפקיד ייחודי שאין לו תחליף. פה היא ונתי מנהלים זוגיות תקינה ונעימה, אבל כזו שיש בה אינטימיות רגשית וכנות חלקיות בלבד. שם היא יודעת בדיוק מה היא עבור נתי ומה הוא עבורה, והם ברורים אחד לשנייה עד גרגר החול האחרון, וכשלא ברור — הם מדברים.
ולמה תמונת מראה? כי כשנועה פוגשת את העולם ההוא שוב, היא גם פוגשת עצמה של "שם" שוב. וככל שהיא פוגשת — היא מתחילה להתבלבל: מי מביניהן היא הנועה האמיתית שראויה להמשיך ולהיות נועה? ממש כמו הפנים הנוספות של האַל־בֵּיתִי — כאשר משהו מוכר, כמו הבבואה שלנו עצמנו, הופך למוזר וללא־מוכר ויוצר פיצול וחוויית זרות מול העצמי.
לא בכדי נתי המגובש והבטוח בעצמו של היקום המקביל הוא דמות של מטפל. הוא עצמו משמש בבואה ושיקוף טיפולי עבור נערים שבורים, ועוזר להם, באמצעות בנייה ושבירה של ארמונות חול — עוד מטאפורה של מעשה לכאורה הכי תמים וילדותי, שהסופרת מקימה לתחייה עם עומק יפהפה — לשבור ואז לבנות את עצמם מחדש.
ומהי אותה בבואה של נועה? האישה והצדפה. סוף-סוף יש לה לנועה מטרה ואמצעי – תפקיד מיוחד בריפוי מכאוביהן של נשים מהיקום הנוראי וחסר התוחלת ההוא, באמצעות ניגון בצדפה. עוד בחירה מעניינת שאולי מתכתבת עם תהליך של בריאה ויצירה באמצעות התמודדות עם כאב, ממש כמו הצדפה שכאב החול הפולש אל תוכה מוביל לתהליך עיבוד המוליד בסופו פנינה יפהפייה.
אם נצרף לזה את הסמל הרב־תרבותי של צדפה כאובייקט שמהדהד קול של אמת פנימית נסתרת — אז גם כאן, ממש כמו בטיפול, נועה מסייעת לנשים לשמוע בניגון את מה שהן לא יכולות למצוא עבורו מילים. ומה חידשה הפסיכולוגיה המודרנית אם לא בדיוק את זה? שעצם הדיבור על משהו ועצם נתינת שם לכאב הם ראשיתם של כל תהליך ריפוי.
במעבריה בין העולמות, נועה פוגשת את שלי — בתם היחידה והמוזרה של השכנים קשי היום וקשוחי המבע מהבניין הסמוך. במבט ראשון, שלי היא כלי עלילתי שחוסך לנועה ולקורא המון שיטוטים הלוך ושוב עד שתבין מה קורה כאן. והיות שהסקת מסקנות היא לא הצד החזק של נועה, הצבת דמות תקשורתית ושופעת מידע כמו שלי היא בהחלט מהלך מתבקש.
כך, שלי החמודה מקצרת עבור נועה המבולבלת את הדרך ומעניקה לה קורס מזורז — בהמשכים, כי היא קופצת מפה לשם באופן רנדומלי לחלוטין — בהליכות ובתורת היחסות של המעברים המסחררים בין היקומים המקבילים.
אם מביטים בה לעומק, שלי היא לא פחות מהייצוג המוקטן של נועה מהעולם האמיתי. היא נגררת מפה לשם ללא שליטה, מנוהלת בידי צמד הורים מבוגרים ומנותקים למדי, באופן שרירותי ונטול בחירה — בדיוק כמו נועה, ששגרת החיים, דרישות החברה ומקום העבודה שלה מנהלים אותה עד חנק וחדלון. המבוגרים בחייה לא רואים אותה מבחינתה, הסביבה של נועה לא רואה אותה גם כן. שלי היא שוחרת חופש, אבל כמו נועה — לא בהכרח שוחרת משמעות. את המשמעות היא תמצא אחר כך, אחרי שייתנו לה חופש. ואולי גם אז לא.
מנגד, מוישי — בעלה הדיכאוני של בקי, חברתה היחידה של נועה — הוא תמונת מראה מוקצנת של נתי של העולם האמיתי: חסר טעם, חסר משמעות, לא יודע בשביל מה הוא קם בבוקר וכמה עוד הוא ישרוד. מעין דמות־קריקטורה המהווה תמרור אזהרה בנוסח "אם תמשיך ככה — בסוף תגמור כמוני".
אז למה כואב לנועה כל כך? למה היא נקרעת אם היא מגלה שיש בה ובנתי יכולות שהיא לא ידעה עליהן, וששניהם יחד — וכל אחד לחוד — לא כאלה סתמיים ובינוניים־מינוס כמו שהיא תמיד חשבה?
הבחירה. בין שני העולמות.
וכדי להגיע לבחירה, אנחנו צריכים לעבור דרך חפץ המעבר — החפץ שבו נועה אוחזת בזמן שבו המעבר מתרחש, ושעובר איתה ליקום המקביל או בחזרה¹. כמו חפץ המעבר (Transitional Object) של ויניקוט, המשמש כגשר בין העולם הפנימי לבין המציאות החיצונית. אותו חפץ — כמו דובי מרוט, שמיכה קרועה או חיתול בד רך ועייף — שעבור הילד מהווים את ה"מרחב הפוטנציאלי" שבו הוא מתחיל להבחין בין "אני" ל"לא אני", ומתמודד עם רגעים של צורך בוויסות עצמי רגשי והתכנסות עצמית עם המוכר והאהוב כדי להתמודד עם הזר והמאתגר.
נועה אף היא עוברת עם חפצים — כפשוטו, מה שאחוז בידה באותו רגע — סתמיים בדיוק כמו חיתול בד מאפיר. אך כמה שהם סתמיים – סנדוויץ', עט, כרטיס עובד – כך הם מובילים לתוצאות לא צפויות, על גבול ההרסניות, משפיעים על החיים שלה בשני היקומים, ומחדדים עבורה את הבחירה שהיא אמורה לבצע.
מה היה לי חסר?
יותר פירוט טכני והיגיון פנימי ביקום המקביל ההוא, או שזו בחירה מכוונת של הסופרת להשאיר אותו כמו שהוא — המרחב הפנימי של הנפש של נועה, ללא גבולות ברורים. כמו בועת סבון או כדור זכוכית עם פתיתי שלג נוצצים שקונים בחו"ל בחנות תיירים, שכמה שנתסכל בהם, קשה לזהות את הגבולות שלהם.
יותר תקשורת בין נתי ונועה על המעברים ויותר חידוד ומשחק סביב גבולות הידיעה של כל אחד מהם.
קצת יותר זמן בשביל נועה לחיות את החיים המקבילים ולעבד דברים.
הכול נסגר מהר מדי, מתקדם מהר מדי, מתבלגן ומסתחרר מהר מדי, ונועה חייבת להגיע לרגע השיא והבחירה מוקדם מדי — עוד לפני שהקורא מעכל מה קרה. עוד חמישים עמודים לא היו הורגים אף אחד, והיו עושים לספר הזה טוב.
והמסר?
על פני השטח — אולי הספר בא לערער על התפיסה הפושה בציבור החרדי בשנים האחרונות, שהעיסוק המקצועי הוא כמעט חזות הכול. ואם פספסנו את הרכבת בבחירת המקצוע המתאים וההולם את כישורינו הבולטים — אחת דתנו לשיממון וחדלון מוחלטים עד שארית ימינו האומללים. וכל זה כי הזמן דוחק והמלאכה מרובה (חתונה, ילדים, משכנתא, מישהו?), וכמובן שמי שישלם את המחיר על בחירותינו הלא־מושכלות הם ילדינו החפים מפשע.
אם כן, זה יופי של מסר, אבל הוא עמום מדי בספר. ולכן קשה להסיק מסקנות חותכות לגביו.
אבל כמובן שיש גם כאן שכבת עומק ברמת המסר: הבחירה.
הבחירה שלנו בכל יום מחדש — לא רק במה לעשות, אלא במי להיות.
רק חבל שהמסר העמוק הזה לא הלך עד הסוף עם תקשורת זוגית פתוחה ובריאה. אם כי ייתכן שזה היה בא על חשבון המסר החשוב לא פחות של בניית העולם הפנימי והמגובש של נועה, שנולד גם באמצעות זה שהיא מסתירה מנתי מההתחלה ועד הסוף לא מעט דברים.
אז זה נסלח. וגם יפהפה. ולא מובן עד הסוף — ולכן יפה עוד יותר.
ספר מסקרן ומעמיק. אני נהניתי מכל עמוד ושורה. ועוד יותר — מחודשי העיבוד שלאחר מכן.
הערות שוליים
¹ חפץ המעבר (transitional object) הוא מונח שטבע הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט. החפץ משמש תינוקות וילדים כאובייקט מקשר בין עולמם הפנימי לבין המציאות החיצונית. הוא מסייע בתהליך ההיפרדות מהאם ומווסת רגשות במצבי מצוקה או שינוי.
² המושג "אַל־בֵּיתִי" (unheimlich) נטבע בידי זיגמונד פרויד, ומצביע על תחושת אימה שנובעת מכך שדבר מה מוכר הופך לזר ומאיים. זהו מצב שבו פנטזיה, חפץ או זיכרון שהיה אמור להישאר במעמקי הלא־מודע — מתממש ונוכח פתאום במציאות, ומערער את תחושת הביטחון.
³ רעיון "הכול־יכולות של המחשבות" הוא מונח פרוידיאני נוסף, הקשור לאמונה הלא־מודעת שלפיה עצם המחשבה על דבר־מה עשויה להוליד אותו במציאות. לפי התפיסה הזו, ההתממשות של פנטזיה מעלה תחושת אשמה וחרדה, כיוון שנדמה כאילו למחשבה עצמה הייתה השפעה מאגית־סיבתית.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
