הקפיצה היישר על העולם של אחד מאלף מתבצעת במהירות מסחררת – כמו מתוך רחפת הטסה בשמיה של ישראל העתידנית של שנת 2108.
אחד מאלף הוא לא רק ספר מסוגת המדע הבדיוני, אשר הולכת וצוברת תאוצה על מדף הספרים החרדי, אלא גם מותחן עתידני המספר על ישראל אחרת מזו שאנחנו מכירות כיום – בה כל מה שרע בישראל של ההווה מקבל תפנית מוקצנת עוד יותר. ישראל אינה עוד ריבונית של עצמה. שועלים הילכו בה מחוץ, ומבית – יד איש באחיו. עם שסוע, ממשלה חילונית וציבור חרדי המנוטרל מכל עמדת השפעה ומנהל אוטונומיה נטולת זכות בחירה משלו.
לאורך הספר, הסופרת מפליאה להשתמש בשפה עשירה מדויקת ומותאמת היטב לז'אנר המדע הבדיוני, אך לעיתים נופלת למלכודת של גאונים שמתחילים להרצות בשטף של מילים מקצועיות ונישתיות שרק מומחים בתחום ספציפי אמורים להבין.
כשאחד מהרופאים הרבים בספר מרצה בשטף על פירוק מעטפת תאים של וירוסים, זה הגיוני, מתבקש, משרת את העלילה ואת האיפיון של הדמות. אולם כשקורא, שאינו נהנה לקרוא ספרי נוירו-אנטומיה בזמנו הפנוי, מנסה להבין את הלך המחשבה של הדמות הראשית ופוגש את הביטוי "התחברו אצלו הרבה דנדריטים" – לא בטוח שהוא יבין שבסה"כ נפל לו שם אסימון. שפה עשירה עבור קורא היא גשר, אך במקרה כזה יכולה להפוך מבלי משים למחסום.
אחד מההישגים הכי מרשימים של הספר מתגלה באספוזיציה שהוא מציע – מקסימום מידע במינימום זמן קריאה. העולם שהוא חושף בפני הקורא הוא לא פחות ממרהיב, לא רק בגלל החידושים הטכנולוגיים היצירתיים להפליא שטוותה הסופרת, אלא דווקא בגלל עושר הפרטים והדיוק התחקירי העומד מאחוריהם.
הסופרת מגדילה לעשות ולא רק משתמשת בנושאים כמו משק האנרגיה, משבר האקולוגיה ותחום הרובוטיקה, ורותמת אותם לטובת העלילה, אלא גם נוגעת בהיבטים מוסריים ופילוסופיים של תחומים אלו במפגש עם האנושות. מצד אחד הנגיעות האלו הן החלקים המרתקים בספר ומצד שני הן כמעט ולא מהוות חלק בשדרת הדמויות והעלילה שלו.
חלק מן הסוגיות הרחבות שאחד מאלף מבקש להעמיד לדיון – כגון ההשלכות הסוציולוגיות של משטרים טוטליטריים, או האפשרות להתהוות דמוקרטיה פונדמנטליסטית נוצרית בארצות הברית – מוצגות לא אחת דרך עדשת המבט המצומצמת של הדמויות החרדיות.
גם כאשר הדמויות המרכזיות בסצנה אינן חרדיות כלל, נקודת המבט השלטת נותרת סקטוריאלית במובהק, ולעיתים אף מתעלמת מהמבט הרחב שמתחייב מעצם גודלה של השאלה הפוליטית או המוסרית הנידונה.
דווקא משום שניכרת השקעה מחשבתית בתכנון המבנים הללו – הפער הזה בולט.
כך, למשל, נבנית סיטואציה שבה דמות יראת שמים שוקלת שיתוף פעולה עם מדינת אויב תוך איזכור של פריבילגיה נקודתית של זכות הצבעה – כאילו מציאות רחבה ומורכבת נבחנת אך ורק דרך משקפי השטייטל של "מה טוב ליהודים החרדים בטווח הקרוב".
התוצאה יוצרת מתח בין השאיפה לעסוק בשאלות עולמיות רחבות, לבין נקודת מבט שמתקשה להתרומם מעל הזהות המגזרית הצרה, שאפילו אינה מייצגת את כל דמויות המפתח.
מלבד הטכנולוגיה הססגונית והעיצוב המורכב של החברה הישראלית העתידנית, אחד מאלף מצטיין גם בעומק התחקיר המדעי שהוא מציע בחלק מהתחומים המרכזיים לעלילה.
במיוחד בולטת לשבח הדרך שבה נבנה עולם הרובוטיקה.
בתחום זה פונה הסופרת אל הקורא בשתי שכבות: השכבה הראשונה – עבור מי שאינו מכיר כלל את תחום הרובוטיקה – מציעה עולם תוכן חדש, מדויק ומבוסס תחקיר קפדני לצד חופש יצירתי מהודק; השכבה השנייה – עבור מי שמונח מעט יותר בתחום ומכיר ספרות מדע בדיוני העוסקת ברובוטיקה – משחילה באלגנטיות אגבית מושגי יסוד כמו חוקי אסימוב1, מבחן טיורינג2, וסוגיות מוסריות מוכרות מן הז’אנר.
בתחום זה הסופרת אינה רק מבססת ידע תיאורטי נרחב אלא גם מבצעת בעצמה ובונה באופן משכנע להפליא דמויות של רובוטים המסוגלים לעבור בהצלחה את מבחן טיורינג, והאינטראקציות שלהם מול הדמויות האנושיות בספר הן חוויית קריאה מרתקת ומאלפת.
לא פחות מרשימה היא הבחירה להטמיע ידע מתחומי האקלים, החקלאות ותהליכים דמוגרפיים גלובליים – תוך הישענות על מגמות מחקר עכשוויות. השינויים בצורת המגורים, משק המזון המהונדס, ופתרונות העתיד עבור העלייה בתוחלת החיים וצפיפות האוכלוסין מוצגים באופן מדורג, ברור ומשכנע.
לעומת זאת, תחום אחר – הטלפתיה בין תאומים – נותר מעורפל יותר. ההסבר שניתן לה אינו נטוע בידע העולם של הקורא הממוצע, ואף עשוי לבלבל את הקורא המבין את ההשוואה המוצעת בספר לתקשורת פרומונים בין בעלי חיים ומתפלא עליה.
הטלפתיה היא שדרה מרכזית שעליה נשענת העלילה, אך הספר אינו מצליח לספק עבורה הסבר קוהרנטי שיאפשר לקורא השעיית ספק3 סבירה – תנאי חיוני בכל יצירה המשתייכת לז’אנר.
בגזרת הדמויות בספר מתרחשת תופעה מעניינת. האנושי נוהג כרובוט בעוד הרובוט קרוץ מחומרים אנושיים. חני היא אישה חרדית טובת לב ומבריקה, יצחק בעלה הוא תלמיד חכם ושליח ציבור מסור משכמו ומעלה. המניעים שלהם ברורים ואנושיים והציפיה שלהם לחבוק ילד משלהם מעניקה להם מימד אנושי אך דפוסי ההתנהלות שלהם כמעט נטולי שגיאה, סטריליים. על גבול המתוכנתים.
אדי – הרובוט – מצטייר באופן אבסורדי, כדמות הכי אמפתית ומעוגנת רגשית. הבחירה הזו מרתקת ומוכיחה את יכולתה של הסופרת לפרק לעומק מהם ההבדלים המהותיים בין בן-אנוש לרובוט המתחזה אליו, אבל גם מחדדת את הקונפליקט הרגשי של הקורא מול חלק מהדמויות האנושיות.
צמח הקטן – בנם המאומץ של חני ויצחק – מהווה מעין גשר בין שני הקטבים הללו. צורת הראיה שלו את העולם שסביבו והלך החשיבה יוצא הדופן שלו מעוררים עניין וסקרנות ובונים היטב דמות של ילד יוצא דופן – מעין מחשב-על בגוף של תינוק אנושי – השילוב המרתק בין רגש לשכל, גאונות ומוסר.
חלום בדיל הוא הדמות החילונית היחידה שמקבלת קול אנושי קרוב ולא מוקצן. מניעיו טהורים, כוונותיו ורגשותיו נהירים לקורא והתהליך שלו הוא הקל ביותר לקריאה ועיכול. אך הוא יוצא מן הכלל שאינו בא ללמד על הכלל. כי כל שאר הדמויות, שומרות מצוות ושאינן, נגועות אף באותה הקצנה שמאפיינת העולם של המאה ה-22 ביקום הסיפורי הזה. כולן רעות וחסרות מצפון באופן מעורר תמיהה, כולל בני משפחתם של חני ויצחק או הוריו של עלעל, תאומו של צמח.
נראה כי עצם מלאכת בניית הדמויות היא זו הנושאת את המסר של הספר על כתפיה, אולם כאן הפספוס הגדול בספר – העולם שנבנה כאן על מנת להעביר את המסר נבנה באופן כל כך קיצוני, עד שהוא מאבד את הקשר האנושי. כך האלימות, המשמשת ככלי עלילתי נרחב בין דפי הספר, הופכת לכלי אסתטי במקום לתמרור אזהרה.
והיכן היא תופסת את העין והלב באופן הכי עוצמתי ?
בדמויות שהכי אמורות לגעת בליבו של הקורא – הילדים. והם על-אנושיים מבריקים ומתוחכמים אבל גם נמצאים לגמרי מעל כל סטנדרט אנושי מצפוני תקין. כך שלא פלא שאלימות מילולית, רגשית ומחשבתית (באמצעות טלפתיה) היא לחם חוקם.
ולקראת הסוף, כאשר העלילה המורכבת והעשירה מתכנסת לקראת השיא וההתרה, נותרים בה קצוות פתוחים חלקית. נראה כי ברגע שהעלילה העבירה את המסר היהודי שבספר, היא אינה נזקקת עוד לסגירה סופית ומהודקת שתואמת את הרמה שנשמרה לארוך מרביתו.
אחד מאלף הוא ספר שאפתני, מקורי, ייחודי מהראשונים בתחום המד"ב החרדי. הוא מציג פוטנציאל אדיר ויצירתיות מתפרצת לצד בחירות נרטיביות לא ברורות ודמויות שמשרתות יותר מסר מאשר את העלילה והחיבור של הקורא אליה.
הוא ספר מרתק שקשה להניח מהיד, אבל דווקא למרות זאת ואולי משום כך הוא גם חד פעמי.
הערות שוליים:
¹ חוקי אסימוב – שלושה עקרונות יסוד שיצר סופר המדע הבדיוני אייזק אסימוב לתיאור התנהגות אתית של רובוטים:
(1) רובוט לא יפגע באדם ולא יאפשר לו להיפגע,
(2) רובוט יציית לפקודות האדם כל עוד אין בהן סתירה לחוק הראשון,
(3) רובוט ידאג לקיומו כל עוד אין בכך סתירה לשני החוקים הקודמים.
החוקים הללו הפכו לאבן יסוד בספרות העוסקת באינטליגנציה מלאכותית ואתיקה רובוטית.
² מבחן טיורינג – מבחן רעיוני שגיבש המתמטיקאי אלן טיורינג בשנות ה־50, כדי לבדוק אם מכונה מסוגלת "לחשוב" כמו אדם. במבחן, אדם משוחח בהתכתבות עם שתי ישויות – אחת מהן אנושית והשנייה ממוחשבת – ואם אינו מסוגל לזהות מי מהן הרובוט, הרי שהמכונה עברה את המבחן.
גרסה פשוטה ועדכנית לרעיון הזה מצויה כמעט בכל אתר שבו מופיעה השאלה "האם אתה רובוט?" – מבחן CAPTCHA. מטרתו לוודא שהמשתמש הוא אנושי, על סמך התנהגות ולא על סמך הצהרה. זהו יישום טכנולוגי עכשווי לרעיון שהגה טיורינג. אדי הרובוט ודומיו, כפי שהם מתוארים בספר, מסוגלים לכאורה לעבור את מבחן טיורינג בהצלחה.
³ השעיית ספק – מונח מתחום הספרות, המתאר את נכונותו של הקורא או הצופה "להאמין" בפרטי העולם הבדיוני – כל עוד הטקסט שומר על אמינות והיגיון פנימיים. הסכמתו של הקורא להשעות את הספק שלו היא תנאי קריטי להצלחת ספר מסוג מדע בדיוני או פנטזיה: ככל שהעולם רחוק יותר מהמציאות של הקורא – כך נדרשת מהכותב שמירה הדוקה יותר על עקביות פנימית של הטקסט.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
