את הספר תחנות אני אוהבת. מאוד. אבל איני מרבה לקרוא בו. הוא קשה ושורף מכדי לחזור אליו לעיתים תכופות.
ולמה?
מפני שזהו ספר שמרגיש אמיתי וקרוב מדי ללב של האֵם והיוצרת שלו. כמי שמתחברת לדימוי של ספר כילד של הסופר, זה מרגיש כאילו תחנות לא נערך כלל — במובן החיובי: הוא נשפך ישר מהלב והראש אל הכתב. יש בו תובנות שמעובדות היטב, בלי הצורך להסביר אותן. יש בו כנות חריפה, צורבת, החודרת עד עמקי נפש ויוצרת חוויית קריאה לא פשוטה, אבל גם מאוד מיוחדת.
אז על מה בעצם הספר?
תחנות עוקב אחר שתי נשים: מוריה רוזנטל, אלמנה ואם, ופסי שפריי, בתה בת ה־21. מוריה התאלמנה מבעלה הראשון, שאול, ביום בו ילדה את פסי. כיום היא נשואה בשנית לאליעזר, גבר גרוש ואב לבת בוגרת.
הקשר בין מוריה לפסי איננו פשוט: הן בקושי נפגשות, פסי גרה רחוק מהבית, תהום של מילים שלא נאמרות פעורה ביניהן — עד שפסי מחליטה לפתוח את הפצע ביוזמתה.
פסי מחליטה לצאת למסע — לבקר, אחת לשבוע, בתחנות חייה של מוריה מאז נישואיה הראשונים. כל תחנה מעלה חוויה. כל חוויה מעלה רגש. כל רגש מוליד עוד הבנה חדשה לנפשה של אִמה. פסי, בינה לבין עצמה, יוצאת למסע התחנות בהצהרת כוונות של מי שרוצה להבין יותר טוב את אִמה ולגלות מה השתבש ביניהן.
פסי מרוחקת לא רק מאִמה, אלא גם מהקורא. על אף שהיא חוקרת את עברה ומספרת אותו בגוף ראשון, היא מרגישה תמיד כמתבוננת מבחוץ על חיים של מישהי אחרת — על חייה של האֵם של אותה מישהי אחרת שאינה היא עצמה. הבחירה האומנותית הזו מדהימה ברגישותה, מכיוון שהיא הולכת על החבל הדק שבין מגע ברגשות וחוויות כואבות ומציפות רגשית לבין נרטיב עדין, חומל, הממוסגר בחומות הגנה.¹
במקביל, גם מוריה פוצחת במסע משל עצמה. היא נזכרת, מתבוננת מחדש באימהותה דרך אוסף של זיכרונות מינקותה, ילדותה ונערותה של פסי, שמוריה מגישה בנרטיב אישי וקרוב, נטול פניות, כנה, חשוף ובעיקר מכמיר לב. מוריה מתבוננת בזיכרונות — המתוקים, המדמיעים, הצורבים והשורטים — ומנסה להבין מה השתבש בדרך. מנסה להבין את פסי הבוגרת והמרוחקת של היום. מנסה להבין את עצמה כאֵם: אֵם מסורה עד כלות, אלמנה שבורת לב ואכולת אשמה ובעיקר אישה צעירה ובודדה.
שמות פרקי הספר הם שמות התחנות — חלקן מקומות ממשיים, כמו צפת או בני ברק, חלקן תחנות רגשיות ונפשיות. כל פרק נכתב מנקודת המבט של אחת מהן. כך מתקבל דואט ספרותי של שתי תודעות.
ומה שמתגלה הוא קשר אם־בת שהיה כולו אהבה, עד שלב מסוים, ולאחריו — קריסה. מוריה נחשפת כאֵם שניסתה לאהוב "יותר מדי", לא רק באהבה אלא גם בניסיון לפצות, לגונן, להיצמד. מתוך געגוע, מתוך בדידות, מתוך אובדן. פסי הייתה לה לא רק בת, אלא עוגן שמחבר אותה לזהות שלה, לתפקיד שלה, ואולי גם לחיים עצמם.
הסופרת מפרקת אט־אט, ובאומנות סבלנית ורגישה, תהליך שלם של גילוי כיצד הקשר בין מוריה לפסי הוא קשר מיטיב בבסיסו, אך גם כזה שהיווה את המקור הישיר לכאב של שתיהן. כמה שהקשר הזה מתוק — ממרק העוף הראשון ועד הנשיקה מהשמש שמוריה מביאה מירושלים היישר אל פניה הקטנות של פסי — כך הוא טעון ומורכב: מטראומה, מאובדן, מרצון נואש לתיקון.
חוסר הנפרדות בין פסי לאִמה נובע מאותו קשר הדוק, שנבנה כתגובה לאובדן האב, והפך למעין סבך אנושי, בו קשה להבחין היכן נגמרת האֵם והיכן מתחילה הבת.²
וכשהן מתמזגות זו בזו — כבת וכתינוקת, כאֵם צעירה ואלמנה טרייה — נבנית ביניהן מערכת יחסים, שבה מוריה נותנת את כל כולה, אולי יותר מדי. לא רק את כוחותיה, זמנה ולבה, אלא גם את גבולותיה. כל אחת מבחירותיה של מוריה נמדדת אך ורק באמצעות רמת ההשפעה שלהן על פסי. כאילו לה עצמה אין זכות לבחור לה עיסוק, מקום מגורים, מקור סיפוק ואפילו בעל חדש.
וכשמופיע אליעזר, בעלה החדש של מוריה, ואחוריו משתרכת בקצב חולמני משלה ליבי, בתו בת השש־עשרה — כל משוואת הקשר האינטימי הזה בין האם והבת משתנה לחלוטין. היחסים מתערערים. הגבולות בין פסי למוריה מוגדרים מחדש, אבל הפעם נחתכים בגסות, בקצוות חדים, מסוכנים עד מוות.
הקשר בין מוריה לפסי, ותגובותיהן זו כלפי זו, שזורות במורכבות של העברה בין־דורית של טראומה — דפוסי קשר, שתיקה, כאב והתמודדות, שעוברים בין הורים לילדיהם, גם מבלי להיאמר. פסי, בבגרותה, נושאת בתוכה לא רק את הכאב שלה, אלא גם את זה של אִמה. היא ממשיכה לחפש את מקומה בתוך סיפור שלא היא כתבה, אך הפנימה לעומק. מוריה ממשיכה לחפש היכן טעתה ומה עיוותה, ומוכנה למסור את נפשה רק כדי לקבל הזדמנות אחת אחרונה לתקן.
ובמרכז כל זה — ליבי. דמות טורדת שלווה, נערה רבת קסם ומסתורין, המופיעה בחטף ואז נעלמת מהעלילה ומותירה מאחוריה שבר. שבר שסביבו נסוב הספר כולו. ליבי הייתה לא רק מישהי שקרובה לפסי — היא גם הסדק הראשון בבלעדיות הקשר בינה לבין מוריה. אולי זו הסיבה שהיעלמותה הפיזית מטילה צל כל כך עמוק על כל אחת מהן. ובמבט לאחור, בינות לתחנות, ליבי עצמה כל כולה סוד. סוד האהבה של מוריה וסוד השבר של פסי.³
מוריה נאלצת להתמודד עם האובדן של האשליה האימהית, שדי באהבה ובמסירות כדי להבטיח קשר בטוח ובריא, בו ילד יגדל להיות מאושר. כל עוד האמינה בכך, היא ניסתה בכל כוחה לשמש אב ואם גם יחד, אך גם חברה ואחות.
היא הייתה האישה שברחה מבית הוריה אל חיק העולם החרדי, ושנלחמה בציפורניים לשמור על קשר עם סביה וסבתותיה של פסי, אך גם על זהות ובית נפרדים משלהן. היא הייתה האישה הבודדה, שמוצאת לה זוגיות שנייה כי היא שמה את טובת בתה במקום הראשון. היא הייתה האֵם, שמנסה לאחות קרעים דרך עוד ועוד מסירות, גם כשהמסירות עצמה מעמיקה את הקרע.
ומה עם פסי?
ככל שהסיפור מתקדם, ברור שגם פסי אינה רק בת. היא דמות מורכבת, שפושטת ולובשת תפקידים בכל פרק מחייה שלה ובכל אחד מפרקי הספר ותחנותיו. פסי היא "הילד המחונן" של אליס מילר. היא רגישה לכל תנודה במצב רוחה של אִמה, נאמנה לה עד כלות, נושאת על גבה משקעים, שבגילה הצעיר היא אפילו לא מסוגלת לזהות.⁴
היא ממלאת עבור אִמה פונקציה רגשית, שחורגת לחלוטין מתפקידו של ילד. היא משקפת למוריה את הצדדים היפים שבה, אבל גם את האפלים. ואת כל זה היא עושה במתיקות ילדותית ותמימה, לצד בגרות נפשית שהקדימה את זמנה.
תחנות הוא ספר שמשרטט במדויק את הנפש הנשית: האישה, החברה, האחות, האֵם, הבת — דרך מסע שמחפש לא רק הבנה ופיתרון, אלא גם חמלה. הוא כל כך מצטיין בחמלה, עד כדי כך שהוא מוביל אפילו לכאב ואמפתיה גם בסצנה, בה דינה, אִמה של ליבי, אומרת בלי למצמץ את מה שאסור לאישה לומר — שיום אחד היא כבר לא רצתה להיות האֵם של בתה, והעדיפה להתרחק ממנה.
הוא ספר שמלמד על אהבה מכל צדדיה. הוא מספר על אהבה ומסירות של חברות, שר על אהבה של הורים מרוחקים אך מסורים, מדקלם דקלומים ילדותיים ומתוקים של אהבת אם־ילד. ואז, ללא פחד, סותר את כל הבניין המדהים הזה, כדי להוביל לאמת חדה וצורבת: לפעמים הפחד חזק מן האהבה.
זה לא ספר שאפשר לקרוא בחטף. הוא דורש פניות רגשית ומקום בשבילו. הוא כל כך אינטנסיבי נרטיבית ורגשית, כי בכל רגע בו מתרחש משהו — לא מבחינה עלילתית גרידא, אלא גם במובן הרגשי העמוק. כמו מותחן פסיכולוגי, שבו הגיבור פוגש את אותן נקודות שבר שוב ושוב, במעין תנועת ספירלה — כל פעם במרחק קצת יותר גדול ממרכז הכובד.
פסי נופלת וקמה, נכנעת לרגש ואז מתעשתת, מותחת את הצמה וממשיכה ללכת.
מוריה מתנפצת אל תוך עצמה, נשרטת מהשברים, מדממת בדממה, מנגבת את הדם, קמה — וחוזר חלילה. אבל כל פעם קצת אחרת: קצת יותר אמיצה, קצת פחות אשמה, קצת יותר שייכת לעצמה ולעצמה בלבד.
זהו ספר שקשה לקרוא, אך קשה יותר לשכוח. הוא אמיץ, לא מתחנף, ומשאיר חותם גם אחרי שמסיימים את העמוד האחרון.
הערות שוליים
¹ ישנם מצבים שבהם אדם מתאר את חוויותיו האישיות בגוף ראשון, אך באופן רגשי מרוחק היוצר תחושת "הזרה" — כאילו החוויות שייכות למישהו אחר. תופעה זו מכונה Narrative Self-Distancing. נראה כי הצורה שבה פסי מספרת את חוויותיה במרביתו של הספר מתאימה לאסטרטגיית ההתמודדות הזו, ייתכן שעל מנת לאפשר עיבוד רגשי עקיף ובטוח יותר — גם עבור הדמות בסיפור, אבל גם עבור הקורא.
² ג'ון בולבי, בתיאוריית ההיקשרות שלו, מתאר כיצד במצבים שבהם הורה חווה אובדן או טראומה לא פתורה, הקשר עם ילדו עלול להיהפך סימביוטי או בלתי מובחן, כפי שמתרחש אצל מוריה ופסי.
³ דניאל סיגל, מומחה לפסיכיאטריה ולנוירוביולוגיה בין־אישית, מתאר כיצד זיכרונות מודחקים וסודות במשפחה משפיעים על ההתפתחות הרגשית של ילדים הגדלים בה. הוא מסביר כיצד ילדים קולטים את הסתירות בין מה שנחווה לבין מה שנאמר במפורש על ידי המבוגרים, וחווים כתוצאה מכך בלבול וחרדה. הסוד הבלתי מדובר — כמו זה העוטף את דמותה של ליבי — הוא זה שהפעיל את הדינמיקה של חוסר ההבנה העמוק והניתוק בין פסי למוריה.
⁴ אליס מילר, בספרה הדרמה של הילד המחונן, מתארת דפוס אישיות של ילד מחונן רגשית, הגדל להיות מכוונן באופן חריג לרגשות סביבתו, אך מאבד את הקול הפנימי שלו בתהליך. הוא חש באינטואיציה עמוקה את צרכי הוריו, ומתאים את עצמו אליהם כדי לזכות באהבתם.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
