שלום זיידי שלי.
כל שנה, בתקופת יום עצמאות אני נזכרת בך.
הייתי כמעט בת 14 כשישבתי לידך בבית החולים כרמל. הלכת ודעכת לנו. עוד קצת ועוד, והבדיקות הביאו עמן בשורות לא משמחות. הפרופסור הגדול מירושלים אמר שאין מה לעשות עם ניוון שרירים. זה היה עוד לפני שהיו עמותות ומחקרים ופתרונות והקלות כפי שיש היום.
שכבת בחדר בבית החולים, על מזרן מים מיוחד שסידרו – לך כדי שלא יהיו פצעי לחץ, וכבר לא יכולת לדבר. אז כתבת. כתבת לנו על דף מה שאתה רוצה לומר.
ויום אחד ממש בימים האלה, של ספירת העומר, שקדמו ליום העצמאות ההוא, כתבת לנו את הסיפור שלך עם יום העצמאות הראשון למדינת ישראל התינוק.
סיפרת איך עליתם אחרי שואה נוראה שפירקה אתכם, את המשפחות שלכם ואת המציאות שלכם לאבק ולפיח. איך הייתם במחנות בקפריסין ואיך מוישה ע"ה נולד שם. סיפרת על הימים באוניה, כשעליתם לארץ עם מוישה התינוק, ועם יודא החבר שלכם, שבשואה הנוראה שרף את גופת הרבי שלו בקרמטוריום, ואז עם האש ההיא נשרפה לו אש הקשר להקדוש ברוך הוא.
יודא גם היה האיש האחרון שראה אותך בבית החולים והניח לך תפילין פעם אחרונה, כמו שהניח לך פעמים רבות בימי המחלה העצובה ההיא. כי אפילו שהוא כבר לא היה ממש דתי הוא היה ממש אח.
גוללת במילים את התקווה שלכם, אודים מוצלים, למדינת שקט, למדינה מחברת, עוטפת, שתהיה שלנו, של העם הנרדף בתבל. שתקבל כל יהודי באשר הוא כדי שהוא לא יהיה חשוף לשנאה ולרדיפה.
סיפרת כמה ישבתם במתח צמודים לטרנזיסטור כדי לשמוע את הצבעת האום. ושירבטת באותיות עקומות וגדולות, עם שרירים עצובים ומנוונים, איזו שמחה פרצה מכם כאשר הכריז אדון בן גוריון, יושב ראש מנהלת העם את הכרזת העצמאות. איך יצאתם לרחובות לרקוד ולשמוח, איך היו הרחובות מלאים במעגלים שמחים של המון יהודים מכל מיני סוגים ששמחו שסופסוף תהיה פה מנוחה לעם העייף הזה.
שבעים ושבע שנים חלפו, זיידי.
הכתב שלך עוד מרצד לי מול העיניים. החריקות של העט על הנייר, מעל המשטח הקשה, בזווית מיטת בית חולים, הנוף של מורדות חיפה מחלון החדר שלך בבית החולים.
והכל אחר.
המדינה הזו
שכלכך קיווית עבורינו, הנכדים שלך והנינים שעוד לא נולדו, שתעטוף אותנו כחלק ממארג רחב, ממנעד עצום של "יהודים", המדינה הזו היום, אתה יודע….כבר לא ממש מרגישה לי ככה.
יש בה המון אנשים, המון, שתולים את השותפות שלי בה, והחלקיות שלי בה, במעשים מאד ספציפיים, בדעות פוליטיות מסויימות, בלבוש מסויים.
לפעמים משתמשים גם בביטויים קשים, פוגעניים, אלימים משהו, מנמיכים. ולאט לאט אני מרגישה איך אני ושכמותי נבעטים החוצה מהמקום הזה, וזה מרגיש "נרדף".
אני, מרגישה פה, לא לגיטימית, רדופה ונרדפת.
ואתה יודע זיידי, אני מאלה שמזכירים כמה פעמים את ארץ ישראל, ואת ירושלים כל יום. "ארץ ישראל" קיימת בהוויה שלי הכי בעומק. היא הכי המקום שלי. היא הכי הארץ שלי.
אבל משהו ב"מדינה" דוחק אותי החוצה.
וזה עצוב לי כלכך.
כשהייתי ילדה קטנה, בגן, לפני יום הזיכרון ויום העצמאות, אחרי ששרנו "כחול ולבן זה הצבע שלי" היתה שושנה הגננת מחלקת לנו שקיות, מרשרשות כאלה, עם הדפס של הדגל, והיינו צריכים להביא אותן למחרת ממולאות בכל טוב בממתקים לחיילים (נו אמרתי לך, זה עוד היה לפני שהיו עמותות, וקרן ליבי וכל מיני ארגונים שפינקו את החיילים, אז אנחנו, האחים של החיילים פינקנו אותם) היו ילדים שאפילו שמו בפנים חבילות של סיגריות "טיים", כדי שהחיילים שבטח צכים להירגע יוכלו לעשן (כן כן, זה עוד היה לפני שסיגריות היו טרעייף ולא בריא. עוד לא היו כמעט פסיכולוגים אז הסיגריות היו חברות של החיילים…..)
היינו שמים בשקיות מסטיקים עלמה, ובזוקה ובמבה של אוסם, ואיזה סוכריה מבן חמו המכולת. לפעמים אפילו כתבנו להם מכתב או ציור, כדי שישמחו.
ובבוקר שושנה הגננת אספה את הפעקלאך, ארזה בשקית גדולה ושלחה למישו שלקח אותם לבסיס של החיילים. או למוצבים בגבול.
החיילים ההם, שארזנו לם אז את ההפתעות, היום בני ששים וחמש או שבעים. וחלק מהם ממש חושבים שאינלי זכות קיום כאן כפי שאני אלא רק בתנאים מסויימים. שלא בטוח שיש לי ולילדי זכויות אזרחיות, בטח שלא בכל תנאי.
ואני רק מתגעגעת
לפשטות ההיא, לעצמאות שהיתה לנו פעם
שהיה ברור לי שאני רוצה וצריכה לשמח חייל, והיה ברור לחייל שאני חלק ממה שיש כאן גם אם הדעות שלי לא ממש בצד הנכון של הפנקס האדום.
היום עוצרים מיליוני אנשים את שגרת יומם השוטפת כדי לכבד ולהוקיר כאלה שטמונים באדמה, בשל היותם יהודים. הן במלחמות והן בפעולות טרור.
אני כלכך מקווה, שהכותרת שם תהיה
"יהודים"
ולא דגלים וסיסמאות פוליטיים.
כמו שאתה חלמת פעם , מזמן , זיידי.
כמו שאני מקווה, היום.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
