עולם חירש הוא ספר אחר. פשוט אחר. חריג בנוף הספרות החרדית — במבנה, במסר, באומץ.
הוא מציג עולם שנראה מוכר, אך חורג מהציפיות הרגילות שלנו כקוראות. זה לא מדע בדיוני, לא פנטזיה, לא היסטוריה ולא דיסטופיה — אלא מרחב סיפורי שמזיז את הקרקע מתחת לרגליים.
אז מה הוא כן? קשה להגדיר.
ומה הוא לא? הוא לא העולם שאנחנו רגילות לחשוב בתוכו. זה עולם שבו התקין הוא החריג, והחריגות היא התקן. ואם זה מבלבל — זו כנראה גם הכוונה.
בעולם חירש, כל בני האדם נולדים חרשים. התינוקת המוזרה שנולדת לאתי — אמי — היא החריגה, משום שהיא שומעת. בתחילה איש אינו מזהה זאת, גם לא היא עצמה, וההבנה מתבהרת לאט־לאט. אך די מהר ברור לקוראת מי כאן יוצאת הדופן.
הספר מתקדם סביב הגילוי הזה והשלכותיו על אמי ועל משפחתה, והדרך אל ה"פתרון" שהעולם של אמי מכתיב — כואבת ממש.
המסר שהספר הזה מעביר לא נרמז בעדינות — הוא מהדהד חזק וברור: תראו מה קורה כשמנסים להכניס את השונה בכוח אל תוך התבנית של הרוב. מה השונה עלול להפסיד. מה העולם מפסיד. מה כולנו שוכחים לראות כשאנחנו עיוורים מרצון לחריגה בנוף ובורחים ל"נורמליות".
זהו מסר חשוב, אולי אפילו דחוף, במיוחד בעידן שבו קל לאבחן ילדים — וקל מדי למהר ליישר אותם לפי קו אחיד. עולם שבו מקובל לעטוף שונות במילים יפות, ועדיין להוציא אותה החוצה מהכיתה או מהשיח. עולם שבו מקובל להכתיר מוסדות חינוך בתואר "למצוינים", כשלא תמיד ברור לפי אילו אמות מידה נקבעת אותה מצוינות.
וזהו עולם שבו ילדים אמנותיים, חולמניים או פשוט שונים — מופנים למסלולים צדדיים עוד לפני שהבנו מי הם באמת.
זהו מסר הומני וחיוני בעולם שבו ספר האבחנות הפסיכיאטריות מתעדכן שוב ושוב, אבל לא תמיד נדמה שהחברה עצמה מתקדמת לעבר הבנה עמוקה או סובלנות אמיתית כלפי מי שחי עם האבחנות האלה.
זהו מסר שנוגע בלב הכאב של דור שמדבר הרבה על קבלת השונה, אך לעיתים, במציאות, מסתפק בלסמן אותו בדרכים שמרחיקות אותו עוד יותר — בסרטי אזהרה צהובים המתוחים סביב זירת פשע, בטשטוש פנים על מסך או בריאיון סוחט דמעות עם מראיינת גדושה באמפתיה, אבל לא תמיד יודעת לשאול את השאלות הנכונות.
ואם המסר כל כך חשוב ומדויק — אז למה הספר גרם, לי לפחות, לרצות לטרוק אותו בחלחלה?
זו שאלה שאינה מרפה גם בתום הקריאה.
האם זה בגלל שקשה לעכל את המסר הכל כך חשוב שהוא מעביר? אולי.
האם בגלל הצורה? ייתכן מאוד.
אין ספק שעולם חרש ספר חדשני. לא נכתבו כמותו — לפחות לא לקהל הקוראות החרדי.
במה הוא חדשני? בזה שאין בו סוף טוב. אין קתרזיס. יש בו נפילה. ועוד אחת. ואז עוד אחת, כי למה לא בעצם?
ומהי אותה "צורה" שגרמה לי להגיב בעוצמה כל כך חזקה כלפי הספר?
אולי זו בדיוק הבחירה שגורמת לקוראת להבין את מה שאמי חווה — את הבדידות, את הזרות, את הפער האינסופי בין התחושה הפנימית שלה לבין מה שהעולם החיצוני החרש שלה מסוגל להכיל.
זו צורת כתיבה שממקמת את הקוראת, בעל כורחה, בעמדת הצופה חסרת האונים, המביטה מעבר לחלון ורואה סמיטריילר שדוהרת היישר אל תוך גינת משחקים שוקקת ילדים.
היא גורמת לה לרצות לזעוק: "מה אתם עושים?!" — אבל באותה נשימה מאלצת אותה להשלים בצער עם כך שאת הזעקה שלה — הם פשוט לא שומעים.
הם לא שומעים — אבל אמי הרי שומעת.
וכמה מוזר זה שבספר שנוגע בתחום השמיעה, מביא את קולו של רופא אף־אוזן־גרון ומשתמש במונחים מקצועיים מהתחום, קיים פספוס תחקירי די מתמיה: אין שום התייחסות לכך ששמיעה אנושית אינה אקוסטית בלבד, אלא כוללת גם הולכה ברטט דרך עצמות הגולגולת.
החור הזה בעלילה מפליא עוד יותר כשלוקחים בחשבון את השליטה המרשימה שמגלה הסופרת בהובלת הקורא להזדהות כפולה — הן עם אמי, הילדה השומעת, והן עם אתי, האם החרשת שמנסה נואשות להציל את בתה ממה שהיא תופסת כבעיה.
זהו מהלך נרטיבי מתוחכם במיוחד, המכונה פיצול מוקד ההזדהות 1(split focalization) באמצעותו הקורא אינו רק מזדהה עם הגיבורה, אלא עם שתיים — זו שיודעת וזו שאינה יודעת — ונאלץ להחזיק בתוכו שתי אמיתות סותרות בו־זמנית.
וכאן נכנסת טכניקה נוספת: הסופרת מפעילה על הקורא מנגנון מוכר מהתיאוריה הספרותית, המכונה הכחשה סבירה של אמפתיה (plausible deniability of empathy)2: אנחנו נסחפים אל תוך סיפור שבו כל הדמויות מסכימות על פתרון שנראה לנו מזעזע, מבלי לשים לב שהוזמנו להזדהות עם עמדת הרוב.
כשהזוועה מתגלה, אנחנו מבינים — אולי באיחור — שהשתתפנו רגשית בפרקטיקה שאין לנו שום רצון להזדהות איתה.
ומה עוד כואב כל כך? קשה לשים את האצבע.
כתבתי, מחקתי, חזרתי שוב — עד שהבנתי: מה שהפך עבורי את הקריאה הזו לכואבת כל כך היה דווקא ההיעדר.
לא היעדר דמות, לא היעדר סיום — אלא היעדר מישהו.
אין בורא בעולם הזה. אין נבראים. יש משוואה. יש נתונים.
יש תמונת מראה לעולם שלנו: אם אצלנו ה"חריג" נשפט לפי התקין — כאן ה"תקין" נשפט לפי החריג.
אבל אין שם קול מלמעלה. אין עיקרון מאחד. אין נקודת מבט שמרככת או מאירה את הכאב.
וזה מה שהופך את הקריאה למתישה כל כך.
לא כי היא רעה — אלא כי היא בודדה. לחלוטין.
החוויה שהספר מעניק — לא נראית לי אנטי־דתית. ממש לא.
אבל היא כן עוררה בי מועקה. לא בגלל שאלה של השקפה, אלא בגלל התחושה שאין בו היגיון, אין פשר, אין חוק ברור או מוסר אבסולוטי.
לסיפור יש מבנה. יש כללים. ויש מרחב יצירתי.
הסיפור הזה לא מכבד אף אחד מהם כמעט. הוא בועט בהם — וחזק.
אין טובים, אין רעים. אין שיא, ואין קתרזיס.
יש בעיקר חלחלה ותחושת "ניגע לריק ונלד לבהלה".
מי רע שם? המורה? הפסיכולוגית? ההורים? אף אחד ואחת מהם.
מי טוב שם? הילדה? הרופא? אתי? גם לא.
ואולי זו בדיוק הנקודה שזעזעה אותי כל כך: המוח שלי, שזקוק לעוגן, לא הצליח להכיל את החוויה.
לא את ההיגיון — ולא את חוסר ההיגיון.
הספר הזה הותיר בי חותם. לא של תקווה, לא של קבלת השונה.
אלא חותם עוכר־שלווה — של עולם אפל, סגור, מחריד, במידה שקשה ליצור יש מאין.
זה לא עולם שאני רוצה להיות בו או לחלום עליו, אפילו לא לרגע.
גם אם הוא כתוב היטב. גם אם הוא מתוכנן ומדויק.
כי גם אם אין בו צעקה — יש בו שתיקה מצמררת.
וכמה שזה ספר מהודק, מתוחכם ומפעיל רגשית, כך הוא מערער —
כי כל התחכום וההולכה הספרותית המרשימה והסמכותית של הכותבת את הקוראת,
הופכים את החורים שבו צורמים פי כמה.
ואחרי כל זה — אני חושבת ש־עולם חירש הוא ספר שכדאי וחשוב לקרוא אותו ולחשוב עליו.
סוד כוחו הוא בכאב וחוסר האונים שהוא מעורר.
מידת השפעתו היא בקו המחשבה הלא שגרתי שהוא מעורר.
הרגשות הקשים שאני חוויתי מולו הם גם אולי העדות הכי חזקה לתפקיד שהוא ממלא — ובהצלחה לא מועטה.
הערות שוליים:
1 פיצול מוקד ההזדהות / Split Focalization
טכניקה נרטיבית שבה הקורא מזדהה עם שתי דמויות שונות בעת ובעונה אחת — בדרך כלל אחת יודעת והשנייה אינה יודעת — ונדרש להחזיק בתוכו שתי נקודות מבט סותרות. המתח הפנימי שנוצר הוא חלק מהחוויה הרגשית והמוסרית של הקריאה.
2 הכחשה סבירה של אמפתיה / Plausible Deniability of Empathy
מונח מתחום האתיקה הספרותית, שבו הקורא משתתף רגשית בפרקטיקה שנחשפת בהמשך כבעייתית מוסרית — מתוך תום לב. רק לאחר הגילוי הקורא מבין את חלקו בתהליך ואף יכול לחוש אשמה מוסרית־רגשית על כך.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
